1 במאי 2007

עו"ד איתי סבירסקי, הקליניקה למשפט ורווחה, אוניברסיטת ת"א:

במסגרת פרויקט ראשון מסוגו בארץ (בקליניקה למשפט ורווחה באוני' ת"א), אני פועל בשנה האחרונה באופן מאוד אינטנסיבי לסיוע ארגוני ומשפטי, להקמת התארגנויות עובדים חדשות, בעיקר בקרב עובדי קבלן.

הצלחנו לסייע להקמה ופעילות של וועדי עובדים חדשים – של מאבטחים בבי"ח קפלן, מאבטחים בפקולטה לחקלאות ברחובות, ואנו מסייעים היום באופן דומה, לנהגי משאיות, לעובדים באחד העיתונים הגדולים בארץ, ולעוד קבוצות עובדים.

על המצב הקשה של זכויות העובדים בארץ, ועל הפגיעה בכבודם של עובדים רבים כל-כך, אני חושב שכבר לא צריך להרחיב.

השאלה היא, איך אפשר לשנות או לשפר את המצב ?

לדעתי, כאשר רמת האכיפה מצד המדינה – על החוקים וצווי ההרחבה, ומצד ההסתדרות – על ההסכמים הקיבוציים הענפיים, היא כל-כך נמוכה, אחת הדרכים הכי יעילות לשינוי המצב, היא פשוט אכיפה עצמית. כלומר, אכיפת הזכויות על-ידי העובדים עצמם, בעצמם, וזה באמצעות התארגנות במקום העבודה.

ואחד המפתחות החשובים יותר לעניין הזה – הוא סולידריות במקום העבודה.

היום, כאשר הסולידריות מפוררת – גם המאבק על מימוש הזכויות, הפך הרבה פחות סולידרי. יותר ויותר עובדים פונים לבתי הדין לעבודה, אבל את זה הם עושים כל אחד לעצמו, וברוב רובם של המקרים - רק לאחר שעזבו את מקום עבודתם.

וברור ש"מאבק", במרכאות, מהסוג הזה, תורם מעט מאוד – כי בתקופה העבודה עצמה, העובדים חלשים ולא מקבלים את מה שמגיע להם. ואילו המעסיק מתמודד מול מספר קטן מאוד של עובדים, בנפרד, לא נאלץ להתמודד מול מסה של עובדים, וכלל אינו עומד בפני סיכון של פגיעה בפעילות וברווחים שלו.

לכן, מאבק אמיתי, חייב להיות במהלך תקופת העבודה, ובעל אופי יותר משותף וסולידרי. ולמאבק כזה – אין שום תחליף.

כמובן, שמעסיקים רבים עושים הכל כדי למנוע התארגנות עובדים, ואצל משרד האוצר - אחד הגורמים היותר חזקים במדינה, פגיעה בעבודה המאורגנת בישראל זו פשוט מדיניות מוצהרת.

בין היתר, המעסיקים והמדינה מפצלים את יחידות המיקוח. למשל, למה הקלדניות בדואר המרכזי מועסקות באופן עקיף, וע"י 4 חברות כוח-אדם שונות? אם רצו רק העסקה עקיפה – יכלו להעסיק ע"י חברת כוח-אדם אחת. אבל כאן – יש רצון למנוע מבעוד מועד כל אפשרות להתארגן. המאבק שלנו הוא מול גורמים שחלקם מאוד מאוד מתוחכמים.

והכיוון הוא היום ברור יותר מתמיד – חיסול כל העבודה המאורגנת בארץ, כך שעוד שנים לא רבות, לא יישארו בארץ עובדים תחת הסכמים קיבוציים, ורובנו פשוט נהיה עובדי קבלן, חסרי כל כוח מיקוח מול המעסיק.

אבל בדיוק בגלל הסכנה הזו, המאבק הזה הוא כל-כך חשוב.

ואם היום 60 או 70 אחוז מהעובדים במקום העבודה נחושים לקבל את מה שמגיע להם, פועלים בסולידאריות ונאמנות הדדית, ומוכנים להשבית את העבודה, אז בסופו של דבר זה לא יעזור לאף מעסיק. הוא ייאלץ לדבר איתם, לפעול לפי החוק וההסכמים המחייבים אותו, ומעבר לחוק ולהסכמים - להיענות לפחות לחלק מהדרישות של העובדים.

ולא שהדברים פשוטים וקלים לביצוע – יש בהם סיכון לא קטן, והם מאוד מורכבים. אבל הם בהחלט אפשריים.

תראו, העבודה המאורגנת בישראל הגיעה לכזה שפל, שמכאן אפשר רק לעלות, וכדאי מאוד לעלות.

בשביל זה צריך שההסתדרות תפעל אחרת, ומהר.

צריך שההסתדרות תפעל באופן יזום לארגן עובדים במקומות עבודה לא-מאורגנים, או כאלה שמאורגנים "על הנייר" בלבד.

צריך שההסתדרות לא תפעל ישירות מול המעסיקים ומעל ראשי העובדים, אלא תשאב את כוחה מלמטה, מהעובדים, ותפעל באופן יותר דמוקרטי מכפי שהיא פועלת כיום.

צריך שההסתדרות תכיר בוועדי עובדים בחברות קבלן וכוח-אדם.

אבל לתלות תקווה בהסתדרות זה ממש לא מספיק.

צריך לדרוש זאת מההסתדרות בכל דרך אפשרית, וצריך גם לאתגר את ההסתדרות ככל שרק ניתן, ואת זה אנו התחלנו לעשות, ובקרוב נמשיך ביתר שאת ובאופן נרחב יותר.

אבל צריך גם בעצמנו, כל אחד לעצמו ועם החברים שלו בעבודה, לשנות את דפוס החשיבה – ולפעול יותר במשותף, יותר באופן סולידארי, לתיקון ושיפור המצב בתקופת העבודה עצמה.

זה אולי יותר קשה – אבל לטווח ארוך, יותר משתלם, ומהווה את התקווה אולי הכי משמעותית על-מנת לשמור על כבודו של העובד בישראל.