1 במאי 2007

דר' רועי וגנר, חבר הועד המנהל של קו לעובד:

בשביל להיות עובד בישראל היום צריך לוותר על הרבה דברים

• אם למשל, את מהגרת עבודה, ואת יולדת תינוק, יש לך שלושה חודשים לעזוב את הארץ. כי בישראל של היום עובדת צריכה לוותר על אמהות.

• אם אתה עובד שמירה שמנסה לארגן וועד עובדים, כדאי שיהיה לך איך לכסות את שכר הדירה בתקופה הקרובה, כי יש סיכוי טוב שאתה הולך להיות מפוטר. בישראל של היום עובד צריך לוותר על הזכות להתאגד.

• אם אתה עובד פלסטיני במפעל כימי בשטחים, כדאי שתתרגל לנשום את החומרים הרעילים. אם תתעקש על ציוד מגן, לא יהיה לך איך להאכיל את הילדים. כי בישראל של היום עובד צריך לוותר על הבריאות שלו.

• אם את מהגרת עבודה מסרי-לנקה, ובעלך נפטר, תחשבי פעמיים לפני שאת נוסעת ללוויה. כי יש סיכוי לא רע שהמדינה לא תיתן לך לחזור. בישראל של היום עובדת צריכה לוותר על האבל שלה.

• אם את עובדת קבלן זמנית בדואר, את יכולה להישאר זמנית גם 17 שנה, בלי פנסיה ובלי זכויות. כי בישראל של היום עובדים צריכים לוותר על הזקנה ועל העתיד שלהם.

• אם אתה עובד פלסטיני שבונה בתים ליהודים ביפו, כדאי שתתחבא טוב טוב באתר בנייה. כי אם תוציא את האף שלך החוצה, אתה יכול לחטוף כדור ממג"בניק. לחזור הביתה בערב זה לא אופציה. אולי פעם בשבועיים. כי בישראל של היום עובד צריך לוותר על החופש לצאת ממקום העבודה.

• ואם אתה עובד חקלאות תאילנדי, ויש מלחמה ועפים לך טילים מעל הראש, אז תתחיל להתפלל, כי יכול להיות שמבחינת הבוס שלך, זה הגיוני לגמרי שתמות בשביל הבננות. בישראל של היום עובד צריך לוותר על החיים שלו.

עובדים צריכים לוותר על הכל: משפחה, בריאות, עתיד, חיים. מה הם מקבלים בתמורה? בקושי שכר מינימום. הפרות של חוקי מגן, ככה גילו בתמ"ת, יש אצל 92% מהמעסיקים. כי בישראל של היום, ככל שהעובדים מוותרים יותר, הם מקבלים פחות בתמורה.

העצרת הזו מעמידה קריאה מאד ברורה לממשלה: "זכות קדימה לעובדים". בריאות, עתיד, חיים לעובדים! אבל אני חושב שאף אחד פה לא יופתע מזה שבממשלה, אף אחד לא יקשיב. גוסטב לנדאואר תיאר את המדינה פעם כ"ארגון לוחם לכיבוש והחזקה כנגד המדינות האחרות" וכ"ארגון הלוחמים העשירים כנגד העניים והמתמרדים". התיאור הזה יושב פיקס על מדינת ישראל.

במדינה כזאת אין טעם לבקש. במקום לבקש, אנחנו צריכים להעמיד דרישות שאי אפשר לסרב להן. אבל בשביל להעמיד דרישות שאי אפשר לסרב להן, צריך כוח, ואחרי הוויתור על משפחה, וחופש, ובריאות וחיים, איזה כוח נשאר? --- הכוח שנשאר נובע מזה שהוויתורים האלה משותפים לכל-כך הרבה עובדים. אחרי הוויתור על בריאות, ועתיד וקהילה, המכנה המשותף שנשאר הוא הדחיקה המשותפת של כל-כך הרבה עובדים לפינה. והמכנה המשותף הזה יכול לייצר כוח; מספיק כוח, לא רק בשביל לבקש "זכות קדימה לעובדים", אלא מספיק כוח גם כדי להכתיב סדר חברתי חדש.

ואלה לא רק סיסמאות. אנחנו רואים את זה קורה. עובדים מתאגדים ונאבקים: הקלדניות בדואר, המאבטחים בוייצמן ובקפלן, אפילו עובדים פלסטינים באזור התעשייה עטרות. ההצלחה תמיד חלקית מאד, והמחיר תמיד נורא גבוה, אבל מהכוח שמבעבע ועולה אי אפשר להתעלם.

אבל כדי שהכוח הזה יוכל באמת להעמיד אופוזיציה למדינה, אותם עובדים שנדחקו לפינה, אלה שוויתרו כבר על כל-כך הרבה, הם צריכים לוותר על עוד משהו אחד: על ההפרדות המחלישות והמעקרות. אני מדבר על ההפרדות בין מהגרת עבודה שעובדת בסיעוד, לבין עולה חדש שעובד אבטחה, לבין קופאית או קלדנית, לבין פועל בניין פלסטיני, וזה לא משנה אם זה פלסטיני של 48 או של 67; כולם עובדים שנאלצו לוותר יותר מדי.

הכריחו את העובדים לוותר על כמעט כל מה שמבדיל אותם: על החלומות, והכבוד, והחיים. אבל הוויתור הזה הוא מכנה משותף, וסביבו אפשר לשלב כוחות. עובדים יכולים לשלב את כוח העבודה שלהם לכוחות של סירוב: סירוב לוויתורים ולהפרדות שמדינת ההון כופה. עובדים יכולים לשלב את כוח העבודה שלהם לכוחות של התנגדות: לכוחות שיפנו עורף למדינה בשירות ההון. העובדים שנדחקו לפינה יכולים לשלב את הכוחות שלהם כדי לסלול לעצמם דרך אחרת, דרך החוצה מניצול וויתורים. ובדרך הזו, בדרך שהעובדים יסללו לעצמם, בדרך של סולידריות ושיתוף, בדרך הזו תהיה זכות קדימה לעובדים.