פרופ' יחיאל רוזנפלד:
"ארגונים חוץ ממסדיים צריכים להקים לובי לנושא הבטיחות"

פרופ' יחיאל רוזנפלד הוא ראש המחלקה לניהול וכלכלת הבניה, וראש המעבדה לאוטומציה ורובוטיקה בבניה, הטכניון. אסמא אגבארייה – זחאלקה נפגשה עמו ב-20.11.07, במשרד מען בתל-אביב.

כמה תאונות עבודה יש בשנה?

תאונה בהגדרתה אמורה להיות אירוע נדיר, אבל תאונות עבודה אינן נדירות. מדי שנה נהרגים בישראל 60 איש בתאונות עבודה, כמחציתם בענף הבניין. זאת, למרות שרק 10% מכוח האדם במשק עובד בענף. ענף הבניין בולט בכמות תאונות העבודה בכל העולם.

מדוע דווקא בענף הבניין אחוז התאונות כה גבוה?

ענף הבניין הוא המסוכן ביותר במשק. כשמישהו נופל, הוא נופל אל מותו. הוא גם חשוף לכך שיפול עליו משהו. הבניין הוא סביבה עויינת לעובדים בגלל הבלגאן באתר, בכל מקום יש ערמות של עצים וברזל, העובד מרים חפצים כבדים, והוא יכול ליפול מגובה רב. האתר משתנה מיום ליום, מזג האוויר משתנה, פועל שעובד למטה אינו יודע שהתחילו לעשות משהו מעליו. גם אם הוא נזהר במקום בו הוא עובד, הוא עדיין נותר חשוף לסיכונים ממקומות אחרים. ברוב האתרים אין אדם שאחראי לתאם בין כל הפעילויות שמתרחשות בו זמנית. למשל, כאשר מפעיל העגורן או המנוף מוביל חומרים לצוות מסוים, קיימת סכנה שבדרך יפול המשא על מישהו אחר, שלא קשור לפעילות שלו ואינו מודע לה.

אין מספיק אמצעי זהירות באתרים, לדעתך?

נפילה מגובה היא השכיחה ביותר בתאונות העבודה. זה קורה כאשר העבודה בעיצומה, לא שמים מספיק אמצעי גידור ומעקות, לא תמיד יש אזן אמצעי לפיגום או אזן רגלי, שישמור מנפילת דברים. וזה כי הכל ארעי ומסתיים תוך כמה ימים, אז מוותרים. בפועל, אין הקפדה על אמצעי הבטיחות. אחת הבעיות היא שלעיתים הפועלים עצמם, שעובדים על בסיס תפוקה, מוותרים על אמצעי זהירות. משקפי מגן, כפפות ומסנן נגד אבק מסרבלים את העבודה, הקסדה מגבילה את הראיה, והפועלים מעדיפים לקחת הסיכון. אנשים עובדים עם חומרים כמו מלט וסיד שאין להם השפעה בטווח המיידי, אך אחרי שנה הם עלולים לגרום למחלות מקצוע, מחלות עור ונשימה. לא מספיק להסביר להם שזה לטובתם, צריך לפקח שישתמשו באמצעי בטיחות. אנשים תמיד חושבים "לי זה לא יקרה".

ומה עם קבלני משנה, האם אחוז התאונות אצלם גבוה יותר?

בענף הבניין יש תחלופה גדולה של כוח אדם. קבלן משנה שמעסיק כמה עשרות עובדים, חייב לקחת כמה פרוייקטים כדי להתפרנס. הוא עובר ממקום למקום, וקשה לו להביא אמצעי בטיחות כבדים גדולים לכל אתר. לעיתים הוא חושש מגניבות. לכן הוא מסתפק במינימום, כמו נעליים בטיחותיות לעובדים. אבל צריך לזכור שאמצעי המיגון האישיים נועדו לרכך את התאונה, ואינם מונעים אותה. הם קו ההגנה האחרון ולא הראשון. העלות של התקנת אמצעי בטיחות היא אפסית, פחות מ-1% מערך העבודה. אבל כל הרווח של קבלן המשנה הוא 3-4%, כך שכל אחוז משמעותי עבורו. כל אחד מגלגל את האחריות על האחר, וכל אחד מנסה להשקיע כמה שפחות: המעסיק, קבלן המשנה. אמצעי הבטיחות נתפסים כהוצאה הכרחית, שצריך למלא את המינימום שלה בלבד. יש בורות רבה אצל קבלני משנה, והם לא מכירים את המקצוע. מספיק שאיזה בחור קונה טנדר, מביא קבוצה של עובדים, והופך את עצמו לקבלן. חופש העיסוק מאפשר זאת. היחידים שלמדו בטיחות הם מנהלי עבודה וקבלנים רשומים. הבעיה שמנהלי העבודה המקצוענים בנושא הבטיחות עובדים בחברות הגדולות באתרים הגדולים, ולא אצל הקבלנים הקטנים. בחברות הגדולות אם קורה משהו, מנהל העבודה הוא האשם. הקבלנים הקטנים לעומתו אינם מומחים. ואז הוא יכול לעמוד מול שופט רחום וחנון, וזה לא יעשה לו כלום חוץ מאשר להזהיר שזה לא יקרה בפעם הבאה, ומקסימום לקנוס אותו, וגם אז הקנסות אינם כבדים.

באיזה אופן ניתן למנוע תאונות עבודה או להפחית את שיעורן?

זה מאוד תלוי בחינוך לזהירות כבר מבית הספר, ובאופן מיוחד הדרכת העובדים באתר הבניה. חלק גדול מהעובדים הם בלתי מקצועיים, והם גם לא למדו בטיחות בצורה מסודרת. לצערי, בכל המדינה ישנן רק שלוש ניידות בטיחות, שתלויות בתרומות מחו"ל עם מעט תקציב ממשלתי. ניידות אלה אוספות את הפועלים באתרי בניה, ובתוכן עושים מבחן סימולציה לעובדים. בכל מפעל שיש בו מעל 50 פועלים, יש עובד מפעל שהוא ממונה בטיחות. המצב איננו כזה באתרי הבניה. הפקחים הממשלתיים לא מספיקים להגיע לכל המקומות, ולא בתדירות הרצויה.

מה מצב התקציבים לבטיחות בענף?

הבטיחות בבניין מעולם לא היתה מתוקצבת כמו שצריך. אלו שעוסקים בבטיחות עובדים עם כל הלב אך עם מגבלות קשות, ואין להם מספיק כלים. ישנן קרנות של הביטוח הלאומי, ויש את מפקחת העבודה הראשית במשרד התמ"ת (ורדה אדוארדס), אבל כולם פועלים תחת סד תקציבי כבד. ישנם עשרות מפקחי בטיחות שרשאים לבדוק אתר בניה, ואפילו לסגור אותו, אך הם משתמשים בסמכות הזו לעיתים נדירות. ובעיקר, הם אינם מספיקים להגיע לכל המקומות, ולא בתדירות הרצויה.

האם קיימת מגמת עליה או ירידה במספר התאונות?

בטווח של 15 שנים יש ירידה משמעותית במספר התאונות. זה דבר ראוי לשבח. מצד שני, רק תאונות קשות מתועדות. כלומר, רק כאלה המסתיימות במוות, בפציעה חמורה, או בלמעלה משבוע היעדרות של העובד ממקום העבודה. לכן הסטטיסטיקות של התאונות הן רק קצה הקרחון, ואין כל דיווח על המצבים של "כמעט תאונה", שמכל 100 מהן, אחת מתממשת.

האם חוקרים את התאונות בצורה רצינית?

החוקר מגיע רק כשיש תאונה חמורה, לרוב כזו שנגמרת במוות. הוא מתחקר את מנהלי העבודה, ומנסה למצוא את הגורם האחראי. במקרים רבים מאשימים את הקורבן שלא נזהר, והבוסים מנסים להרחיק את עצמם מאחריות. בדרך כלל לא מוצאים את האשם, והאחריות מתמסמסת בין הרבה גורמים.

כמה התאונות עולות למשק?

כשעושים חישוב של המשק בכללותו, תאונות העבודה מאוד יקרות. ביטוח לאומי משלם עשרות מיליארדי שקלים כל שנה לנפגעי התאונות ולבני משפחותיהם. ישנם עשרות אלפים שמקבלים קצבה של נפגעי תאונות עבודה. למשק זה עולה המון. מצד שני, אם החוקים יוחמרו זה יעלה את עלויות הבניה, המדד, מחירי הדירות, והאוכלוסיה הרחבה תושפע מזה. אנחנו נמצאים במעגל קסמים.

כיצד ניתן לפתור את הבעיה מהשורש?

ניתן לעשות הרבה כדי להקטין את הנזקים. דרוש שילוב של כמה גורמים:

א. חינוך העובד שיבין שחשוב לשמור על עצמו. אנחנו עובדים על הוצאת "הספר האדום", שהוא אוגדן שיכיל הדרכה למנהלי עבודה ומנהלי פרויקטים, בכל ענפי התעשיה בצורה מפורטת מאוד. הספר ינתח את סוג המלאכה, ויביא דוגמאות אופייניות לתאונות וכיצד להימנע מהן.

ב. ניתוח והפקת לקחים מאירועים קודמים. כשמביאים בפני המנהלים והפועלים סיפורי מעשה אמיתיים ומראים איך אפשר היה להימנע מכך, זה משפיע ונשאר לאורך זמן.

ג. מחקר שהסתיים לאחרונה מראה, כי "סקר סיכונים מקדים" עולה מעט ותורם הרבה. המחקר מציע למשל שישבו אנשים מקצוענים בתחום הבטיחות, וינתחו את תהליכי העבודה לפני שיוצאים לשטח באותה רצינות שבה אנשים אחרים מנתחים את התקציב ולוח הזמנים של הפרויקט.

ד. צריך להקצות יותר תקציבים לנושא ולהשתמש בהם בדרך חכמה. להכניס יותר ניידות בטיחות, לערוך יותר הדרכות והכשרות, ולחייב את הקבלנים והעובדים לעבור פעם ברבעון יום הדרכה בבטיחות. הקורס צריך להינתן חינם, וצריך לפצות גם את הפועל וגם את בעל הבית על הפסד יום עבודה. למדינה כדאי יותר לקחת על עצמה פרוייקט כזה, מאשר לחלק קצבאות למשפחות של נפגעים. הבעיה היא שאין כיום מי שנלחם על הדברים הללו. ארגונים חוץ ממסדיים צריכים לקחת על עצמם לבנות לובי בנושא הבטיחות.