להעלות את נושא הפועלות הערביות על סדר היום

מיכל שורץ

כמאה וחמישים פועלות חקלאיות מכפר קרע, באקה אל-ג'רביה, ערה, כפר מנדא, טמרה, ונצרת, ופעילי מען, גדשו בשבת, ה-14.6.08 את מלון המעיין בנצרת לכנס שארגנו עמותת מען ופורום הנשים של העמותה תחת הכותרת "התעסוקה כמפתח לפתרון בעיית העוני בקרב נשים ערביות". לצדן ישבו אורחות שהגיעו מתל אביב, חיפה ונצרת. עבורן הייתה זו הזדמנות להכיר מקרוב את עבודת פורום הנשים של מען, ואת הפועלות החברות בו. היה זה מפגן כח של הפועלות, שרבות מהן נפגשו עם רעותיהן לראשונה.

מיכל שורץ

מולן התכנס פנל מרשים מאוד, שכלל נשים יהודיות וערביות, אקדמאיות, פעילות בארגוני נשים, ופעילות שטח. ההיענות של המוזמנות, אשר הסכימו לוותר על יום המנוחה שלהן ולנסוע עד נצרת כדי להרצות בהתנדבות לפועלות חקלאות מהמשולש והגליל הייתה יוצא דופן, והעידה על העניין הרב שמעורר הנושא של נשים ערביות עובדות, נושא שנדחק לחלוטין לשוליים של דעת הקהל הישראלי. בסיוע תרגום סימולטני לעברית ולערבית הוסר מכשול השפה.

הפנל הראשון, בנושא "הדרת האשה הערביה משוק העבודה", כלל את נורית צור, יו"ר שדולת הנשים בישראל, שהוא ארגון הנשים הממסדי הגדול בישראל; ד"ר אורלי בנימין, סוציולוגית באוניברסיטת בר אילן ופמיניסטית מעמדית, החוקרת את שכבת הנשים שעובדות ונשארות עניות, ואשר טבעה את מטבע הדיבור "העסקה פוגענית"; רותי סיני, כתבת לעניינים חברתיים בעיתון הארץ, שנאבקה לאחרונה כנגד נסיון לפטרה בגלל ביקורתה על ההתעלמות של עיתון הארץ מהאוכלוסיות החלשות, וכניעתו לבעלי ההון; עו"ד עולא שתיווי, מרכזת "נשים למען תקציב הוגן" וד"ר קציעה אלון, ראש החוג ללימודי נשים ומגדר בבית ברל, ופעילה באחותי.

במסגרת הפנל השני, שעסק בנושא "פועלות ערביות בין החברה הפטריארכלית לאפליה הממוסדת" דיברו סאמיה נאסר, אחראית על עבודת הנשים בכפר מנדא והצפון; ופא טיארה, מרכזת השמה במרכז מען בכפר קרע; לילה סלימאן, רכזת מעסיקים של "הון אנושי" בטמרה וכבול, וד"ר חנה ספרן, פעילת שלום פמיניסטית באישה לאישה, ומרצה במכללת עמק יזרעאל. פנל זה שיקף את עבודת השטח, את ההתמודדות עם הקשיים של נשים הרוצות לצאת לעבוד מחוץ לבית, ובסופו נפתח הדיון להערות ושאלות של הקהל.

המטרה המרכזית של הכנס הייתה להעלות בקרב דעת הקהל והתקשורת, ובמיוחד בקרב פעילות נשים ואקדמאיות העוסקות בתחום, את נושא העבודה, ובמיוחד העבודה החקלאית, כפתרון לעוני הנפוץ בקרב נשים ערביות, ואת הקשיים שמען עומדת מולן בעבודתה. למעלה מ-80% מהנשים הערביות אינן משתתפות בשוק העבודה, והן עקרות בית. רובן המכריע של נשים אלו הן חסרות מקצוע ובעלות השכלה של מקסימום 12 שנות לימוד. העובדה שהן אינן משתכרות פירושה שהן ומשפחותיהן חיות בעוני, שהן אינן פעילות חברתית, שהן ובני משפחותיהם נתונים במצב של יאוש, תסכול הסתגרות ודחיה של החברה הסובבת אותם.

עמותת מען החליטה לפנות לאותו מאגר אדיר של נשים חסרות מקצוע היושבות בבתיהן, ולפתוח בפניהן את הדרך לעבודה, כדי לשנות את מצב העוני והפסיביות השורר בקרב נשים ערביות מהבסיס. ענף החקלאות יכול לפתוח עשרות אלפי מקומות עבודה לנשים ערביות, ולשנות את המצב הכלכלי והחברתי בכפרים מהקצה אל הקצה. פעילות מען סורקות את השטח, מחפשות חקלאים המוכנים להעסיק פועלות בהעסקה ישירה הכוללת את כל הזכויות הסוציאליות, מארגנות קבוצות פועלות עם מכונית, ומסייעות להן להיקלט בעבודה.

אולם כאן נתקלת מען בשני כשלים מבניים, שמגבילים את הצלחתה עד כה למאות נשים בלבד, על אף הפונציאל הרחב הקיים. ראשית, מתוך 68,000 פועלי חקלאות העובדים בישראל 28,500 הם עובדים זרים, כבולים, מתאילנד, העובדים תמורת 13 שקל לשעה, והמהווים מכשול בפני קליטת עובדים מקומיים בענף. בנושא זה מען מנהלת מאבק איתנים בועדות הכנסת ובמשרדי הממשלה מול הלובי של החקלאים. רק לאחרונה ביקשו החקלאים מועדת הכספים תוספת של 4,500 עובדים-עבדים נוספים. הכנס קרא לחברות הפנל לצרף את קולן לקול של מען נגד סחר העבדים המביש הזה.

בתשובה לשאלה שעלתה מהקהל בסיום הפנל, מדוע הפועלות העובדות באמצעות מען נאלצות להסתפק בעבודה עונתית, בלתי קבועה, ענה אסף אדיב, מנכ"ל מען, כי כיום הפועלים התאילנדים הם העובדים הקבועים, ומאבק מען להפסיק את מדיניות "היבוא" שלהן יפתח בפני הפועלות אפשרויות לעבודה קבועה כל השנה.

הכינוס הפנה את תשומת לבן של המשתתפות, למכנה המשותף בין עובדות החקלאות בישראל לעובדות ישראליות מוחלשות אחרות, תוך כדי קריאה לסולידריות בין כל המשתתפות לבין מאבקה של מען למען הפועלות הערביות. כאן אנו מגיעים לקושי השני שמען נתקלת בו. מלבד כ-150 עובדות חקלאות המאורגנות במען, והנהנות מתלוש ומזכויות סוציאליות, כל יתר עובדות החקלאות המקומיות, בלי יוצא מן הכלל, מועסקות אצל קבלנים וקבלני משנה, "ראיסים" תמורת 80 עד 100 שקל ליום, בלי שם, בלי תלוש, ובלי ביטוח בריאות, גם במקרה של הכשת נחש למשל. עבודה בתנאים כאלו אינה מעצימה כלכלית או אישית, היא משפילה, היא נצלנית, היא פוגענית.

זהו סידור שנמשך עשרות בשנים, ואף אחד לא מחה, לא עובדות החקלאות הערביות שלא היה להן ביטחון בכוחן, ולא החברה הישראלית שנשארה אדישה לניצולן. זוהי הסיבה שהעבודה בענף החקלאות סובלת מתדמית ירודה, ועקרות בית, אמהות לילדים לא ששות להצטרף אליה, אלא אם כן המצב הכלכלי בבית לא השאיר להן ברירה אחרת.

אולם, בשנים האחרונות לא רק פועלות החקלאות הערביות סובלות מתנאי העסקה פוגעניים. העסקה בלתי ישירה והתייחסות לעובדת כאל סחורה הפכו למכת מדינה, הפוגעת לא רק בקלדניות וקופאיות, בעובדות מפעלי מזון ועובדות נקיון, ערביות, מזרחיות, מהגרות מאתיופיה ומדינות חבר העמים, בקיצור, כל מי שחיות בשולי החברה הישראלית; אלא גם באחיות ובמורות, באקדמאיות אשכנזיות. הזיהום התפשט מהשוליים ומגיע ללב החברה, ומי שלא נלחמה נגדו בעבר כי זה נגע לנשים "אחרות" משלמת היום את המחיר.

לכן מאבקה של עמותת מען לזכות לעבודה הוגנת לפועלות ערביות, איננו מאבק סקטוריאלי או מאבק לאומי צר. זהן מאבק נגד הדיקטטורה של ההון החוצה גבולות ולאומים, בעד עבודה הוגנת לכל אשה, ולכל גבר, והוא מתנהל ממש בימים אלו גם במצרים ובצרפת. זהו מאבק נגד תנאי העסקה שמשאירים את העובדים עניים: שבהם שכר המינימום הפך לשכר המקסימום; שמותירים את העובדים ללא עבודה קבועה גם אחרי שנים ארוכות של עבודה; שאין בהם קידום או ותק; ובגיל הפרישה ללא פנסיה נידונים העובדים להזדקן בעוני. מול העיקרון שמציב את הרווח מעל הכל, מען שמה את הזכות להתפרנס בכבוד ואת צרכי העובדים מעל הכל. זהו מאבק הנוגע לכולם, ולכן הקריאה לאיחוד הכוחות ולסולידריות.

סיבה נוספת לעריכת הכינוס, היה רצונה של מען להפנות את תשומת לב המשתתפות לאסטרטגיית המאבק שלה, שאינה מחפש פתרון לאשה כבודדת, אלא לקבוצות של עובדות; שאיננה שמה את הדגש רק על חקיקה או פניה לבתי המשפט, אלא בהתארגנות איגוד מקצועית רחבה, ובהעצמה חברתית. מען מאמינה, וגם מוכיחה, שהפועלות יכולות לחולל שינוי בעצמן ובחברה סביבן. לכן סביב העבודה והתארגנות מען מקיימות גם קבוצות העצמה לנשים, קורסים איגוד מקצועיים, ונותנת רשת תמיכה רחבה לחברות מען. אולם אין העצמה גדולה יותר מהיציאה לעבודה מאורגנת, או מהצעדה של מאות נשים בחוצות תל אביב ביום האשה הבינ"ל, בדרישה להתפרנס בכבוד.

וסיבה אחרונה לעריכת הכינוס הוא קיום דיאלוג בין היושבות בפנל לבין הקהל. עמותת מען מאמינה כי במפגש כזה כל צד יכול לתת, כל צד יכול ללמוד. עבור הפועלות היושבות בקהל, אין זה מובן מאליו שדוברות הפנל הטריחו את עצמן לבוא עד אליהן לנצרת, והן ישבו והקשיבו להן ברוב קשב וריכוז, ונהנו מכל רגע. בפנל השני, ניתנה גם לאורחות הזדמנות לשמוע קולות מהשטח, הן באמצעות סאמיה נאסר, ופא טיארה ולילה סולימאן, והן בהמשך מהקהל. ואכן הייתה זו הזדמנות לשתי קבוצות שונות מאוד, שגם שפת האם שלהן שונה, ליצור מגע וגלות את המכנה המשותף. הכינוס הסתיים בקריאה לאורחות לשלב ידים, ולבנות קבוצת לחץ רחבה למען המטרה המשותפת, כדי שביום האשה 2009 תצעדנה אלפי עובדות בחוצות תל אביב, ותוכחנה כי העוני אינו גזירה משמים, אפשר וצריך לשים לו קץ.

דוברות נוספות:

המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, התוכנית ללימודי מגדר, אוניברסיטת בר אילן ד"ר אורלי בנימין

פעילת שלום פמיניסטית באישה לאישה, ומרצה במכללת עמק יזרעאל דר' חנה ספרן