מען בכינוס ארגוני נשים מארצות הים התיכון, בברצלונה

נציגות של כ-13 ארגוני נשים, הפועלים באגן הים התיכון, נפגשו בברצלונה בין ה- 16 וה-19 בנובמבר בחסות קרן "אכסור". מטרת הפגישה היתה לדון על אסטרטגיות משותפות לקידום מעמד האישה נוכח מצבים כמו עוני, מלחמות, כיבוש, היעדר חרויות דמוקרטיות, גלי הגירה ורדיקליזם איסלאמי. זהו הכינוס השני שאכסור עורכת לארגונים בלתי ממשלתיים, והראשון שעוסק בזכויות נשים.

נכחו בכינוס נציגות שני ארגונים מישראל: פורום הנשים של מען (שיוצג ע"י מיכל שורץ), נציגה מ"בלדנא"; נציגות של שלושה ארגונים פלסטינים מהשטחים: "מרכז הנשים לסיוע משפטי וליעוץ" (WCLAC), "ועדי העבודה הבריאותית" (HWC), ובמאית סרטים דוקומנטריים מארגון "נשים, תקשורת והתפתחות" (TAM). נציגת ארגון "תוכנית בריאות הנפש של הקהילה בעזה" ( (GCMHPלא הצליחה להגיע בגלל הסגר. מען הציגה את עבודתה בקרב פועלות חקלאיות, הן בתחום האיגוד מקצועי והן בתחום ההעצמה, וזכתה להתעניינות מרובה.

בנוסף נכחו נציגות שמונה ארגוני נשים ממרוקו, אלג'יר, ותוניסיה, מתחומי עבודה מגוונים: החל מארגונים העוסקים ביעוץ משפטי ואישי לנשים, דרך ארגוני לובי למען הגדלת הכח הפוליטי של נשים בפרלמנט ושינוי חוקי האישות, וכלה בארגונים הנותנים הכשרה מקצועית ומסייעים לנשים בהקמת קואופרטיבים. כמו כן נכחו בכנס פעילים של ארגונים ספרדיים התומכים בארגונים בלתי ממשלתיים באזור, ואורחים.

בעוד הארגונים הפלסטינים מתמודדים בראש ובראשונה עם הכיבוש, מתמודדות מדינות המג'רב בראש ובראשונה עם בעיות חריפות של עוני ותת פיתוח, בערות (עד 95% באזורים מסויימים), ומשטרים מלוכניים או בלתי דמוקרטים. בעיה משותפת, עמה מתמודדים כל הארגונים, היא עליית תנועות האיסלאם הרדיקלי.

בפתיחה הפומבית של הארוע הוצג סרטו הדוקומנטרי (98 דקות) של באסל רמסיס, "נדנדה", המתעד את הדיכוי של הנשים הערביות והפלסטיניות בתוך ישראל ובשטחים, הן ע"י מנגנוני הכיבוש, והן ע"י החברה הפטריאכלית שבה הן חיות. פעילות עמותת מען היו בין מי שסייעו לבאסל בצילומיו בתוך ישראל.

הסרט הוא פסיפס של קטעים קצרים ומופיעות בו עשרות דמויות של נשים, מהן פשוטות ומשכילות, פליטות ואמידות, כפריות ועירוניות, כל אחת והסיפור שלה: האשה הפלסטינית שאולצה ללדת במחסום והתינוקת שלה נפטרה; הילדה בת התשע, הודא ג'אליה, בשעה שהיא מגלה את גופות בני משפחתה המוטלים על שפת ימה של עזה; האסירה הפוליטית שבעלה עזב אותה והתחתן עם אחרת, או זו שחיילי צה"ל פצעו והפכו למשותקת, ובעלה לקח לו אשה אחרת בעודה בבית החולים; נשים פלסטיניות כהות עור מכפר קאסם שסובלות מאפליה של הערבים בסביבתן, בשל צבע עורן, וגם הפועלות החקלאיות של מען ופעילות העמותה. הסרט מצייר תמונה רחבת היקף, ומזעזעת של מצב האישה הערביה.

עדות מזעזעת על הנעשה בעזה, מסרה כריסטינה רואיז ממלגה. כריסטיניה שהתה שם לאחרונה כחודש, ודיברה במקום הנציגה מעזה שלא הורשתה לצאת מהרצועה. לצד תיאור מוראות הכיבוש, היא לא חסכה את שבטה גם מהחברה הפלסטינית. בין השאר היא סיפרה שבעוד שכשגבר נהרג תולים את תמונתו על הקיר, אין נוהגים כך כאשר נהרגת אישה, וכי הפגנות החמושים בעזה מטילות אימה על הנשים וגורמות להן להסתגר בבתיהן עוד יותר. לטענתה, המקום היחיד שנשים יכולות לצאת אליו בביטחה יחסית הוא המסגד.

כמו בסרט, גם הדיונים שהתנהלו בועידה לאחר שמיעת הדוחות של נציגות ארגוני הנשים, נעו בין הפוליטי לאישי. בין הנשים הפלסטיניות היו מי שהדגישו את האחריות של הכיבוש והגזענות למצבה של האשה הערבית והפלסטינית, והיו גם מי שלא חששו להצביע על שמרנות החברה הערבית. נוצר קונצנזוס רחב למדי שאי אפשר לחכות לסיום הכיבוש, כדי להתחיל במאבק על זכויות הנשים.

הסרט הדוקומנטרי שהציגה סוהיר פראג', הדגיש את הנושא. הסרט הופק וצולם על ידי קבוצה של 16 נשים מחברון, שהשתתפו בהדרכת פראג' בקורס צילום וידאו. הן יצרו את הסרט כפרויקט הסיום שלהן והיו חופשיות לבחור את הנושא בעצמן. למרבית ההפתעה הן לא בחרו לתעד את מעללי המתנחלים, אלא דווקא את הפוליגמיה בחברון. כאשר נשאלו מדוע, הן ענו – כולם תמיד מדברים פוליטיקה, ואף אחד לא מתעניין בנו.

גם הנושא של היחס לאיסלאם הפוליטי היה שנוי במחלוקת. היו מי שראו בו תנועה פשיסטית לכל דבר והזהירו בפניו, ובמיוחד נשים מאלג'יר והמג'רב שהתנסו בו על עורן. אחרות ראו בשיתוף פעולה עם החמאס דבר לגיטימי, בין אם משום שנבחר באופן דמוקרטי, ובין אם בשל הצורך לאחד את השורות מול הכיבוש.

כמו כן התגבש קונצנזוס רחב בין הדוברות, כי נושא הנשים אינו נושא נפרד מהמאבק נגד העוני ולמען דמוקרטיה, וכי תנועות הנשים צריכות לברור את בני הברית הפוליטיים שלהם בהתאם.