להפוך את הפרוייקטים הציבוריים מנוף
להכשרת עובדים ישראלים לענף הבניין
אסף אדיב

קריאתו של, יצחק טישלר לנצל דווקא את תקופת המיתון בענף הבניין והתשתיות כדי להכשיר עובדים ישראלים, להגדיל את שיעורם בענף, ולצמצם את כמות העובדים הזרים, ראויה לתשומת ליבה של הממשלה ("לצמצם העובדים הזרים בבנייה", מוסף נדל"ן, גלובס, 19.11.06). למעשה, היה ראוי שכל מי שעוקב אחר המתרחש בענף הבניין יתמוך בה. המשוואה שערך טישלר בין שיעור האבטלה הגבוה בישראל והצורך להוריד בהדרגה את מספר העובדים הזרים בענף הבניה, נכונה. אין כל הגיון כלכלי להתיר יבוא עובדי כפיים למדינה שבה יש שיעורי אבטלה גבוהים בקרב עובדים ברמות השכלה נמוכות, וכך ליצור כיסי אבטלה בקרב השכבות המוחלשות.

20 אלף עובדים ישראלים שחזרו לענף הבניה מאז הורדת מכסת ההיתרים בענף בשנת 2002, הם ההוכחה הטובה ביותר לכך שיש מי שיחליף את העובדים הזרים. אלא שעל אף שקיימת הסכמה כמעט מקיר לקיר שרצוי לעודד ישראלים לצאת לעבודה ולהכשירם כדי להחליף את העובדים הזרים, המציאות היא שאין כיום בנמצא שום תוכנית להכשרת עובדי בניין חדשים.

חברות הבניה הגדולות כמעט ואינן מעסיקות עובדים. הענף כולו בנוי על עבודת קבלני משנה ביד שניה, שלישית ורביעית, שלוקחים עבודות במחירי הפסד. אלו עושים כל שביכולתם על מנת לצמצם עלויות: הם מעסיקים עובדים "בשחור", ללא תנאים סוציאליים, וללא אמצעי הבטיחות הנדרשים על פי החוק. אין זה פלא ששיעור ההרוגים בתאונות עבודה בבניין גדל בשנה האחרונה. לעומת חמישה עשר הרוגים בשנת 2004, ועשרים וארבעה מקרי מוות בשנת 2005, הרי שבמחצית הראשונה של שנת 2006 בלבד, נהרגו עשרים עובדים. בתנאים כאלה ודאי שהכשרה מקצועית אינה ניצבת בראש מעייניהם.

מכללות שעסקו בהכשרה מקצועית למקצועות הבניה הרטובים (כמו טפסנות וברזלנות), וביניהן מכללת הדגל של התאחדות הקבלנים במלט"ב, נסגרו. מדריך ראשי, שניהל במשך 6 שנים את הקורס לעובדי בניין במכללה להכשרה מקצועית של משרד העבודה בטמרה, סיפר שהקורס אותו ניהל נסגר גם הוא במאי השנה. סיבת הסגירה, כך נאמר לו, היתה שקיימת כוונה להעביר את מלאכת הכשרת העובדים לקבלנים עצמם, אשר יכשירו עובדים בשטח.

תוכנית דומיניסיני להכשרת עובדי בניין אכן היתה מבוססת על העקרון של הכשרה פנים מפעלית. אלא שתכנית זו נכשלה. 40 מליון שהוקצו לסיבסוד הכשרת עובדים בחברות הבניה בשנת 2006 לא נוצלו. הבירוקרטיה הממשלתית המסורבלת תרמה לכישלונה, אך היה זה סירובן הנחרץ של חברות הבניה הגדולות להשתתף בה, שהביא לקבורתה הסופית. לחברות הבניה, שכאמור מעסיקות פחות ופחות עובדים, אין גם שום תמריץ להשקיע כספים בהכשרת עובדים חדשים.

נראה שענף הבניה אימץ את הסיסמא "אכול היום כי מחר תמות", והחליט למשכן את העתיד לטובת מקסום רווחים בהווה. נוצר מצב אבסורדי: חברות הבניה הגדולות אשר מסוגלות להכשיר עובדים ולהכניס טכנולוגיות מתקדמות לענף, אינן מעסיקות עובדי בניה, ולכן אינן מעונינות לבצע הכשרת עובדים, בעוד קבלני המשנה המעסיקים בפועל את העובדים, אינם ערוכים להכשירם.

כדי לשבור את מעגל הקסמים הזה, שמוביל להידלדלות כוח האדם בבניה ולירידה ברמתו המקצועית, יש צורך בהתערבות ממשלתית שתחייב את הקבלנים להעסיק עובדים ישירות ללא מתווכים, ולשלם להם את מלוא זכויותיהם. זה יצור דינאמיקה שתתמרץ את החברות להשקיע בטכנולוגיות חדשות שיעלו את פריון העבודה. הבעיה היא שיקשה מאוד על הממשלה, שבכובעה כמעסיקה מוסרת עבודות שמירה ונקיון לקבלני משנה העושקים את עובדיהם, לכפות נורמות אחרות בענף הבניה.

המפתח להשגת שינוי בענף נעוץ בשינוי חד במדיניות: תקציבי הענק של הפרוייקטים הציבוריים, יכולים להפוך מנוף לקידום מטרה ראויה זו. חברות הבניה הגדולות זוכות במכרזים הממשלתיים. בכספי הציבור הן בונות נמלים, כבישים, פסי רכבת וגשרים, ומשלשלות לכיסיהן רווחים עצומים. יש להתנות את הזכיה במכרזים ממשלתיים, שממומנים בכספי משלם המסים, בהסכמת חברות הבניה לקלוט עובדים על פי החוק ולבצע בעצמן הכשרה מקצועית.

כאשר חברות הבניה יאלצו לבחור בין איבוד הרווחים שהן גורפות מבניית עוד פרוייקט ממשלתי, לבין הכשרת עובדים, קל לנחש מה תהיה התוצאה. כפי שזה נראה היום, חברות הבניה פועלות בנחישות ובמרץ לכרות את הענף עליו הן יושבות.

* אסף אדיב הוא מנכ"ל עמותת מען, שהיתה שותפה לתוכנית הכשרת עובדי הבניין דומיניסיני, ופועלת מזה 5 שנים להשמת עובדים בבניין