משלחת האיגודים המקצועיים נפגשה עם שגריר תאילנד בישראל, קאסיווט פאראתאמנון
פאראתאמנון: חברות כח האדם מתחרות על היתרי העבודה, ומשחדות את החקלאים

אני עובד במשרה הזו קצת יותר מ-4 שנים, מ-2002 ולפני כן הייתי הקונסול בשיקאגו, ולפני שבאתי לכאן לא היה לי שום בענייני עובדים, או מהגרי עבודה תאילנדים בישראל או במקומות אחרים. כיום לאחר 4 שנים כאן למדתי המון על מצב העובדים, ובעיקר התאילנדים. יש כאן בערך 26,000 עובדים תאילנדים בעיקר בתחום החקלאות. הם מגיעים לכאן באמצעות חברות כ"א ישראליות ותאילנדיות. הבעיה העיקרית הנובעת מכך היא שהעובדים צריכים לשלם דמי תיווך לחברות כח האדם שמגיעים עד ל-10,000$.

השיטה עובדת כך: חברות כח האדם בתאילנד מגייסות עובדים חדשים בכפרים. יש להם סוכני מכירות שמנסים לשכנע את החקלאים, שאין להם שום כישורים אחרים, לבוא לעבוד בישראל. הם מספרים להם שיש כאן הרבה עבודה, שכר טוב ותנאים טובים ולכן הם באים. את הסכום הנדרש כדמי תיווך העובדים לווים ממלווים בריבית, והם צריכים לעבוד כאן בין שנה לשנתיים כדי להחזיר להם את החוב. רוב העובדים לווים את הכספים בשוק השחור, והחוב שלהם צובר ריבית של 5% בחודש. יש עובדים שממשכנים את האדמות לבנק והוא בעל החוב. אבל משפחות שאין להן אדמות פונות לשוק השחור ושם יש אחוזי ריבית גבוהים.

החברות התאילנדיות מתחלקות בכסף עם החברות הישראליות. כ-70% עד80% מדמי התיווך, מגיעים לחברות הישראליות בתמורה לויזה. יש למעלה מ-30 חברות ישראליות כאלו. מהסכום הזה החברות נותנות לחקלאים 1000 או 2000 $ בתמורה להיתר העבודה. כך שחברות כח האדם הישראליות נותרות בסופו של יום עם הנתח הגדול ביותר מהסכום. במקום שהחקלאי ישלם לחברות כח האדם על השירות שהןמעניקות לו, נוצר מצר הפוך: חברות כח האדם מתחרות ביניהן על הזכות לקבל את אשרות העבודה מהחקלאים, ולכן הן משחדות החקלאים – כל חברה מציעה לחקלאי סכום גבוה יותר. העובדים מסתירים בכניסה לישראל את העובדה שהם שילמו את הסכומים האלה.

אם כן הבעיה היא מאוד מסובכת. אין לנו הוכחות כדי לפעול נגד החברות, כיוון שהעובדים לא מוכנים להודות שהם משלמים יותר מהסכום המותר בתאילנד היום השווה ל- 3000$ - ואמור לכסות את הכרטיס, הויזה, ביטוח לשנתיים הראשונות, בעבר הסכום המותר היה 1,500$ - אך לאחרונה הוא עודכן.

ואם לא די בכך, הרי שבפועל לא משלמים לעובדים אפילו את שכר המינימום, וישראל לא עושה שום דבר כדי לאכוף את החוקים. ישראל אינה מוכנה להתערב באופן ישיר. בפגישה האחרונה שהתקיימה בעניין ב-2006, הצענו את הרעיון של הסכם של לחי ללחי בין שתי המדינות, אבל ישראל סירבה.

אמנם יש התקדמות במגעים עם ה-IOM , אבל שמעתי באופן לא רשמי שהצד הישראלי מנסה לקבור את הרעיון. אם יהיה כזה הסכם הוא יביא להורדת העלויות שמשלמים העובדים. בהחלט יתכן גם שהחברות הפרטיות בתאילנד ובישראל מתנגדות להסדר כזה שיפגע ברווחים שלהן.

אסף אדיב, מען: העובדים במצבם הקשה מתקשים להתלונן. יש הרבה דברים שניתן לעשות ברמה של פעילות חברתית שתיתן להם תחושה אנושית וכד', האם יש לכם איזו שהיא תוכנית כזו עבורם?

פאראתמנון: יש לנו רק שני עובדים שעוסקים בענייני עבודה והם אינם יכולים לעסוק בעניין. גם ככה השגרירות מקדישה חלק נרחב מזמנה לטיפול בבעיות העובדים, וכח האדם שלנו מצומצם. אנחנו לא עובדים עם ההסתדרות, משום שהם מבקשים דמי חבר שהם מאוד גבוהים . גם להסתדרות אין מספיק כח אדם כדי לעזור לעובדים התאילנדים, אבל גם נראה שהם רוצים קודם כל את הכסף. קו לעובד ומוקד, עוזרים לנו אבל גם להם אין מספיק כח אדם. זה לא מספיק.

רוני בן אפרת, מען: העובדים בכל זאת בוחרים לבוא לישראל, אולי הם כן מרוויחים מכך?

גם משרד העבודה וגם משרד החוץ התאילנדי מנסים להסביר לאנשים לפני שהם מגיעים לכאן שהם יתקלו כאן במצב קשה – אבל הם מאמינים לאנשי המכירות יותר, ומחליטים בכל זאת לבוא. זה אמנם נכון היא שאם הם מצליחים לעבוד 5 שנים הם מרוויחים משהו, אבל מדובר בכסף שלהם והם צריכים לקבל אותו במלואו מהרגע הראשון. וחוץ מזה לא כולם מצליחים לעבוד 5 שנים. הדבר החמור ביותר הוא שבשנתיים הראשונות הם עבדים לכל דבר.