"קשה למצוא היום עובדי בניין מקצועיים, אף אחד לא דואג לבטיחות, ועל הכשרת עובדים אין מה לדבר"

עדותו של חמוד חמוד – עובד בניין מכפר מנדא, נשלחה ע"י עמותת מען להתאחדות הקבלנים

לקראת פגישה שאמורה להתקיים בין עמותת מען למנכ"ל התאחדות הקבלנים העבירה העמותה לאשר שוחט, סמנכ"ל ההתאחדות את עדותו של חמוד חמוד, עובד בניין מקצועי מכפר מנדא. חמוד עובד היום כראש קבוצה שאורגנה על ידי עמותת מען עבור קבלן מבאר שבע. הקבלן, דרור אורלוצקי, בונה בקיבוץ חצרים מבנים למגורים ופנה לעמותת מען על מנת שתארגן לו עובדים. יחד עם הקבלן הגיעה מען להסדר העסקה של עובדים ישירות על ידי הקבלן (תלושי שכר לכל עובד כולל כל הזכויות), וזאת בכפוף להסכם שבו הוגדר מראש ההספק הנדרש מקבוצת העובדים, וגובה השכר בכפוף לעמידה בלוחות זמנים. העובדים לנים בבאר שבע בדירה שאותה שכר הקבלן.

עדותו של חמוד חשובה שכן היא מתארת את המצב בענף הבניין כיום בכל הנוגע לנושאים חיוניים כמו: בטיחות, זכויות עובדים והכשרת אנשי מקצוע בטפסנות ובנייה. להלן עדותו:

"קשה למצוא היום עובדי בניין מקצועיים, אף אחד לא דואג לבטיחות ועל הכשרת עובדים אין מה לדבר"

חמוד חמוד, בן 43 מכפר מנדא, עובד בבניין מזה 27 שנים, מאז שהיה בן 16. כיום משמש כראש קבוצה באתר בניה בקיבוץ חצרים, שעובדיה מאורגנים במען. עדותו נרשמה על ידי אסף אדיב, מנכ"ל עמותת מען, ב-19.5.07.

"יש היום מחסור בכוח אדם מקצועי בבניין. כאשר אני מחפש עובד מקצועי בטפסנות או בבניית בלוק אני נתקל בעובדים שמבקשים מחירים דמיוניים, ולא מוכנים לעבוד בשכר הגיוני. הם מרגישים שעובדים כמוהם נדירים, וגם עובד שסגרתי איתו שיבוא איתי ויקבל שכר של 300 ש"ח ליום, יכול אחרי שעה להתקשר ולהגיד לי שהציעו לו יותר, והוא מעדיף לצאת לעבוד עם קבלן אחר.

באתרים של חברות הבניה הגדולות אתה לא רואה עובדים של החברות עצמן, כמו שהיה פעם. לפי הערכתי בקבוצות של עובדים, שמאורגנות על ידי חברות כוח אדם, יש טפסן אחד על כל 3 עוזרים. אף אחד לא מלמד את העובדים הבלתי מקצועיים את סודות המקצוע.

אני אתן לך דוגמא של אתר של חברה גדולה שבונה למגורים בלוד, עבדתי באתר הזה מספר שבועות. כל העבודה נמסרה לקבלני משנה שונים, המבצעים בניין למגורים רב קומות ווילות. חילקו את האתר למספר אתרי משנה. בשטח אין כל הסדרי בטיחות. המנוף שבונה את בנייני הקומות עובר מעל שטח בניית הוילות שבו אין שימוש במנוף. למטה עובדים הפועלים שבונים את הוילות. עובדים אלה נתונים בסכנה מתמדת שמשהו יפול מהמנוף.

לפי החוק חייב להיות אתת שמדריך את המנופאי ומשגיח על בטיחות העובדים באתר. אין הקפדה על הענין. הלחץ של קבוצות העובדים השונות, יוצר מצב שבו הטפסן שצריך שירימו לו תבנית או קרשים או ברזלים, צועק על המנופאי ומכריח אותו לעשות את זה כשהוא מסמן לו בידיים ללא האתת.

על פי החוק חייבת להיות הקפדה של ראש הקבוצה ומנהל העבודה באתר על חבישת קסדות במהלך העבודה. הקפדה משמעותה שעובד שלא לבש קסדה יוצא מהאתר מייד גם אם המשמעות היא הפסד יום עבודה. בפועל מה שקורה באתר בלוד הוא שיש לפעמים ביקורת, ומעירים לעובדים באופן שהוא יותר לצאת ידי חובה. אף פעם לא ראיתי שעובד הוצא משטח העבודה, בגלל שלא לבש קסדה.

קיימת התרשלות בבניית התמיכות והפיגומים. הקבלנים לחוצים להספיק את העבודה ולא פנויים לבנות את הפיגומים והתמיכות בצורה חזקה שתבטיח הגנה על חיי הפועלים. שמתי לב שיש מנהל של החברה שמעיר מדי פעם שיש לתקן פיגום או מעקה, אך גם כאן, אף אחד לא יגיד לעובדים להפסיק מייד את העבודה ולתקן את הדורש תיקון, אלא התחושה היא של הערה לצאת ידי חובה, שאף אחד לא מבצע אותה בסופו של דבר.

אני באופן אישי חושש היום לעבוד באתרים גדולים בהם יש מנוף, וזאת בגלל שאין הקפדה על הוראות הבטיחות. אני עבדתי החל מגיל 16 בחברות שונות: דרוקר זכריה, ברקוביץ וסולל בונה עוד בשנות השמונים. אז התייחסו לחוק – כשבנינו מעקה זה היה מעקה. כשעשינו פיגום אפשר היה להעמיד עליו שני משטחים של בלוקים כבדים. היתה הקפדה על הוראות הבטיחות. היה ברור שאם לא תבנה את הדבר כראוי, יבוא מפקח ויורה לך לפרק אותו מיד. כך שהכל הבינו שכדאי לעבוד לפי הספר. היום החברה היוזמת מעבירה אחריות לבטיחות לקבלן, וזה לא מוכן ולא מתכוון לעשות מה שנדרש.

ולעניין הכשרת העובדים המקצועיים. כשהתחלתי אצל דרוקר זכריה באילת הייתי בן 16.5. מנהל העבודה פנה אלי כשרק התחלתי, והייתי עוזר ויחד איתי אסף 6-7 עוזרים. כל אחד מאיתנו למד משהו ממנו. כל יום היה מקדיש לנו שעתיים בסוף היום שעליהן היו משלמים לנו שעות נוספות, והיה מלמד אותנו טפסנות ברזלנות קריאת תכניות וכו'. המנהל של דרוקר זכריה הוא זה שלימד אותי את מלאכת הטפסנות. לאט לאט לימד אותנו דברים מסובכים יותר, וכך הפכתי לטפסן. אני חושב שקיימת אפשרות להכשיר ככה טפסנים מקצוענים, וככה זה התנהל במשך שנים. אבל היום הכל הולך על מהירות, ואין שום הקצאת משאבים מצד החברות להכשרת הפועלים ולתכנון לטווח רחוק.

אני עבדתי כקבלן מספר שנים. אחי לימד אותי את כל המושגים הדרושים לקריאת תכניות. כאשר עבדנו אז בחברה, ידענו שאנו עובדים בה לאורך זמן, שכל הזכויות שלנו מובטחות, ושיש מי שמעוניין ללמד אותנו את המקצוע. הביטחון הזה בעבודה יצר את הבסיס לכך שעובדים למדו את סודות המקצוע.

כבר היום מורגש חוסר רציני בעובדים מקצועיים. מה יקרה בעוד 10 או 15 שנים כאשר הדור שלי יזדקן? אין שום מחשבה על העתיד. אני מרגיש שאף אחד לא פנוי ללמד עוזרים להיות טפסנים או בנאי בלוק.

אני אישית הייתי מוכן ללמד עובדים טפסנות. אני מנסה לעבוד עם העוזרים שאני עובד איתם אך זה קשה. זה דורש הסכמה של החברה שבה אנו עובדים, ומחשבה לעתיד. אם יהיה גיבוי ותכנון אני חושב שניתן לקדם כוון זה של הכשרת עובדים ועבודה מסודרת עם הקפדה על עקרונות בטיחות.

אני הצטרפתי לפרוייקט של עמותת מען בגלל ההרגשה שלי של "בלאגן" גדול בענף. אין כיום מי שדואג לעובדי הבניין. אני מסביר גם לעובדים אחרים שהיציבות והביטחון בעבודה ועבודה מסודרת מועילה להם יותר מעוד 10 ש"ח בשכר "שחור", שהם מקבלים מאיזה קבלן.