ההסתדרות אינה יכולה להתנער מאחריותה לעוני במגזר הערבי

אסמא אגבריה-זחאלקה ואסף אדיב*

הסופר האמריקאי מרק טווין נהג לומר שכולם מדברים על מזג האויר אבל אף אחד לא עושה דבר כדי לשנותו. זאת בדיוק ההרגשה עימה אתה יוצא אחרי קריאת מאמרם של שניים מבכירי ההסתדרות, שגיא ינקו וג'יהאד עקל "מגזר מובטל ועני" (דה מרקר 28.2). השניים מציגים תמונת מצב קודרת לגבי המציאות הכלכלית חברתית בקרב הערבים אזרחי ישראל. כל מי שחי בישראל ואינו רוצה לעצום עיניו למה שקורה בחצר האחורית של ערי החוף העליזות, מכיר את המציאות הזו. הבעיה במאמרם של ינקו ועקל הוא שבמקום להבהיר לקוראים מדוע נוצר עוני זה וכיצד ניתן להתמודד איתו בחרו להסתפק בתאור עובדתי סטטיסטי יבש. הם גם אינם מגדירים אם הבעיה הולכת ומחריפה או נעה לקראת פתרון. סתם כאילו מהשמיים נפל העוני ועכשיו הם ממליצים על שיתוף פעולה בין הממשלה ההסתדרות והמעסיקים הפרטיים שיכול לתת את הפתרון.

איך? איזה צעדים יש לנקוט? מדוע זה נכשל עד כה? מה חלקה של ההסתדרות במצב הקיים? באיזה מידה שיתוף הפעולה ההדוק של יו"ר ההסתדרות עם התעשיינים מקדם את השינוי הנדרש? על כל אלו אין אפילו התחלה של דיון במאמר.

כדי להגדיר את אופיה של הבעיה וסיבותיה ולכוון את האמצעים שבהם יש לנקוט חייבים לומר כבר בראשית 4 דברים שלא הוזכרו כלל על ידי הכותבים:

א. העוני הערבי הוא תוצאה של מדיניות אפליה מכוונת של כל ממשלות ישראל הן בתחום התשתיות (הקצאת אדמות לתעשייה, תקציבים לרשויות מקומיות, תקציבים לבתי הספר) והן בתחום התעסוקה.ׂללא מדיניות ברורה של הפליה מתקנת בכל התחומים האלו אין כל סיכוי ליצור שינוי במגמה של גידול העוני.

ב. בעשור האחרון היה גידול מסוכן בשעור העובדים המועסקים באמצעות חברות כוח אדם וקבלני משנה. יחד עם הפרסום האחרון על הירידה באבטלה דווחה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה באותו יום בו פורסם המאמר כי ישנה עליה בשעור העובדים בחברות כוח אדם.

ג. התרת ייבואם של מאות אלפי עובדים זרים מוחלשים לענפים כמו בניין, חקלאות וסיעוד, פגעה פגיעה אנושה באוכלוסיה הערבית. למרות החלטות ממשלה אין סופיות לגבי הצורך לשים קץ לתופעה זו עד היום ממשיכים סוחרי העבדים לגרוף קופונים והעוני הערבי רק הולך וגדל.

ד. שעור ההשתתפות של נשים ערביות בשוק העבודה נמוך מאד (בין 17% ל-22% לפי מדידות שונות) בהשוואה לזה בקרב נשים יהודיות. לנשים ערביות אין הזדמנויות עבודה ובמשפחה הערבית הממוצעת יש מפרנס אחד שלא מצליח להוציא את בני ביתו ממלכודת העוני. מאמצים שנעשים בשנים האחרונות לשלב נשים ערביות בענף החקלאות נתקלים במכשול העובדים הזרים שאותם מתירה הממשלה לייבא.

ללא איזכור של נקודות אלו אין כל טעם בדיבורים על עוני ואבטלה במגזר הערבי. נקודות מרכזיות אלו "נשמטו" מזכרונם של ינקו ועקל כי ההסתדרות שבראשה הם עומדים היתה בעשור האחרון שותפה מלאה ביישום מדיניות ההפרטה. המהפך של רמון ופרץ הביא איתו הפרטה של חברת העובדים. ההסתדרות לא עשתה דבר נגד המגפה של חברות כוח האדם. היא העלימה עין מסבלם של מאות אלפי העובדים הזרים ומאפשרת עד היום למעסיקים לנצל עובדים אלו תוך התעלמות מהסכמים קיבוציים חתומים והוראות החוק. גם הסכם הפנסיה שחתמה ההסתדרות לאחרונה ביומרה של דאגה לעובדים העניים אינו אלא לעג לרש שאין כל סיכוי שיעלה עובד עני אחד מתחת לקו העוני.

המצוקה ברחוב הערבי אכן קשה. שינוי המצב דורש התמודדות אמיצה עם שורשי המשבר: הגדרת תפקידה של הממשלה ומדיניותה והצבת דרישות ברורות לשינוי בתחום התשתיות, בנושא הפסקת ייבוא עובדים זרים, מתן העדפה לעבודת נשים ערביות ומלחמה בלתי מתפשרת בשיטות העסקה פוגניות. ההסתדרות עם כוחה והשפעתה היתה יכולה להיות מנוף לשינוי המצב. המאמר של בכיריה לא מצביע על כוונה רצינית לבצע שינוי דרוש זה והופך את ההסתדרות לשותפה באחריות לעוני הערבי.

* אסמא אגבריה זחאלקה ואסף אדיב הם פעילים מרכזיים בעמותת מען