אין מי שישמור על שכר המינימום

מיכל פרידמן*

הדחיה האחרונה של העלאת שכר המינימום עברה בשקט. אף אחד לא הרים קול זעקה. מדוע? כי במישור הפוליטי והאיגוד מקצועי אין לעובדים הנהגה או קול.

שכר המינימום היה הדגל של מפלגת העבודה לפני בחירות 2006. העלאתו נקבעה בקווי היסוד של הממשלה לאחר הבחירות. ההעלאה היתה אמורה לפצות את העובדים, ובהם בין היתר את ציבור הסטודנטים, על העליה הגדולה ביוקר המחיה בשנים האחרונות, ולהקטין את כמות העניים בישראל. אלא שהאופן שבו מיסמסה הממשלה את ההחלטה – כשחילקה אותה לפעימות, פרטה אותה לפרוטות שאין להן כל משמעות וגם את המעט שהיא מוכנה לתת דחתה כעת בשמונה חודשים נוספים – חושף את האופי הפופוליסטי של המהלך.

המדינה כמעביד, גם היא שחקן המבקש להפחית את הוצאותיו. היא מדברת על מלחמה בעוני, אך פועלת כדי לממש הבטחות לקרן המטבע הבין לאומית. היא זו שמעודדת את הגמשת שוק העבודה. שכר המינימום אינו עובד עוד אפילו בתור מכשיר מינימלי להגנה על העובדים העניים ביותר. הגמשת שוק העבודה והחלשת ארגוני העובדים, עידוד העסקה בלתי ישירה ע"י קבלני כ"א וקבלני משנה, הובילו לשחיקה מוחלטת של זכויות העובדים. שכר המינימום הפך כיום להיות שכר המקסימום בענפים רבים במשק. במקרים רבים אפילו הזכויות הסוציאליות שאמורות להתלוות אליו אינן משתלמות, והוא הפך שכר רעב כולל הכל.

לעובדים אין מפלגה משלהם וגם ההסתדרות אינה ממלאת את תפקידה כאיגוד מקצועי, ולא השמיעה קול כשנפלה החלטת הדחיה. שכר המינימום יכול להפוך כלי בעל חשיבות רק אם יעמוד מאחוריו ארגון עובדים שילחם על אכיפתו כחלק מאכיפת כלל זכויות העובדים. רק אם הוא יהפוך לכלי במאבק להרמת העובדים אל מעבר למינימום, כלי אמיתי במאבק בעוני. עמותת מען מבקשת לבנות מסגרת איגוד מקצועית חדשה שתיקח על עצמה תפקיד זה.

* מיכל פרידמן היא פעילה בעמותת מען וסטודנטית למשפטים באוניברסיטת חיפה