עובדי מחצבת סלעית שוברים את מחסום הפחד ודורשים את זכויותיהם

נכתב למגזין אל סבאר, יוני 2007

42 עובדי מחצבת סלעית ( 18 תושבי ירושלים המזרחית ו-24 תושבי הגדה המערבית) החליטו לשבור את מחסום הפחד ולצאת למאבק להגנה על זכויותיהם ועל כבודם. המחצבה נמצאת בגדה המערבית סמוך למעלה אדומים, באזור שמוגדר כאזור C. עבור העובדים זהו No man's land. משרדי הממשלה, המוסד לבטיחות, החברה להגנת הטבע – כולם מוגבלים בפעילותם מעבר לקו הירוק או כלל לא פועלים שם. קצין המנהל האזרחי שאחראי על המקום נראה כמי שתפקידו לדאוג לטובת בעלי העסקים הישראלים, ולא לעובדים הפלסטינים שלו או לסביבה (הפלסטינית). התוצאה היא זלזול קיצוני בתנאי העבודה של העובדים ובבטיחותם, היעדר כל ביטוח רפואי או אחר לעובדי השטחים, ותלושי שכר פוגעניים לעובדים הירושלמים.

הוראות הבטיחות מוקרבות למען הרווח

מחצבת סלעית החלה לפעול בשנת 1983 צפונה מהתנחלות מעלה אדומים. במקום מתבצעת כריה של חצץ ועפר, וכן מופעל במקום מפעל לייצור אספלט, שבו נעשה שימוש בחומרים מהמחצבה בנוסף לביטומן שמובא מאזור הצפון. למרות שמדובר בעסק רווחי שמעסיק עשרות עובדים ושיש ברשותו צי של משאיות שמובילות אספלט לכל הארץ, לא טרחו בעליו להסדיר אמצעי רווחה בסיסיים לעובדים. מ' עובד במחצבה מזה יותר מעשר שנים. בעדות שנתן לעמותת מען הוא מתאר את המצב במחצבה: "אנו עובדים במקום מרוחק מכל ישוב. במקום ישנם טרקטורים גדולים, משאיות ומכונות בעזרתם מתבצעת כריה וגריסה של עפר וחצץ. כמו כן מתבצע במקום ייצור של אספלט בחום רב. כתוצאה מכך יש במחצבה כל הזמן אבק, רעש ולכלוך רב. אחרי 24 שנה של פעולת המחצבה אין עדיין במקום מתקן לשרותים עבור העובדים. אין במקום חדר אוכל, ואפילו אספקת המים הקרים נעשית באמצעות מקרר שאנחנו קנינו על חשבוננו".

יתר על כן, ההנהלה לא עשתה כל צעד על מנת להגן על העובדים בפני הנזק הבריאותי המתמשך שנגרם להם במחצבות כתוצאה מאבק מזיק הגורם למחלות נשימה ואף לסרטן. לפי פקודת המחצבות משנת 1984 וכן לפי הוראות המוסד לבטיחות בנושא של אבק מזיק (שנת 1991) , יש לספק לעובדים אמצעי הגנה בפני אבק מזיק הגורם למחלות ריאה. יש לערוך בדיקות תקופתיות לגבי מצב פליטת האבק במקום, וכן לערוך לעובדים בדיקות רפואיות תקופתיות לבחינת הנזקים שנגרמו כתוצאה מחשיפה לאבק. מחצבת סלעית לא עמדה באף אחת מחובותיה אלו. אנשי המוסד לבטיחות וגהות שאליהם פנתה עמותת מען הבהירו כי אין להם סמכות להיכנס למקום ללא הזמנת בעליו. אלכס גרצמן, מומחה לנושאי מחצבות בסניף המוסד לבטיחות בירושלים הבהיר בשיחה עם מנכ"ל מען כי לצערו גם מחצבות הנמצאות בתוך ישראל אינן מקיימות חלק מהוראות הבטיחות. אך בכל הנוגע למחצבת סלעית הנמצאת מחוץ לשטח הריבוני של ישראל ברור שהמצב מסובך יותר. גם הממונה על נושאי מחצבות במשרד איכות הסביבה בירושלים, דפנה סימן טוב, הבהירה בתגובה לפניית עמותת מען כי היות והמחצבה נמצאת באזור C יכול להיות שהיא נפלה בין הכסאות ואף אחד לא מפקח על המצב שם. עובדים ללא ביטוח בריאות

כאשר מדברים על עובדים פלסטינים תושבי הרשות הפלסטינית המצב גרוע עוד יותר. הם עובדים ללא כל תלוש שכר, ועד לפני מספר שנים היה שכרם משולם במזומן כך שלא היה ברשותם כל נייר המאשר כי הם מועסקים במקום. שיטה זו הוחלפה לפני מספר שנים וכיום השכר משולם בשיק, שבספח שלו שנותר בידי העובד כתוב שהוא ניתן על ידי מחצבת סלעית. אך הבעיה העיקרית היא שהעובדים אינם מבוטחים בביטוח נגד תאונות או בבטוח בריאות כלשהו.

העובד המנוח יחיא מחמד ח'ד'ר תושב יריחו עבד במחצבה ליד מכונה לייצור אספלט מאז שנפתחה עד שנת 2005. לפני כשנתיים חש ברע והובהל לטיפול בבית חולים מקאסד בירושלים. הרופא שטיפל בו במקאסד המליץ לו שלא לחזור לעבוד במחצבה, והוא נאלץ להפסיד את מקור פרנסתה של משפחתו. כאשר עזב את עבודתו בשל מצבו הבריאותי פנה יחיא להנהלת המחצבה וביקש לקבל פיצויי פיטורים וזכויות נוספות, אך נענה בשלילה. מאוחר יותר, ולפני שתביעה שהגיש לבית הדין האזורי לעבודה בירושלים התבררה, נפטר יחיא בעת ששהה בטיפול רפואי בבית חולים בעמאן. עד היום לא שלמה המחצבה למשפחתו אפילו שקל אחד כפיצוי.

גם בני משפחתו וגם עובדי המחצבה סבורים כי בריאותו של יחיא נפגעה כתוצאה מאדישות מוחלטת לגורל בריאותם של העובדים, ומהיעדר פיקוח על אמצעי הבטיחות. לפי עדויות של עובדים עולה שהמנוח נהג לעבוד במחצבה כמפעיל מכונה ליצור אספלט. מכיון שרק הוא ידע להפעיל את המכונה, הוא נדרש לעבוד שבועות שלמים ללא הפסקה. אחד העובדים תאר את יחיא עומד מול המכונה ועיניו עצומות מרוב עייפות, אחרי ימים רצופים בהם עבד 24 שעות ללא הפסקה.

מצבם של עובדי המחצבה שהם תושבי הרשות הפלסטינית אינו שונה מזה שנמצאים כיום אלפי עובדים פלסטינים באזורי ההתנחלויות (המוגדרים כאזור C). מרגע שנסגרה הדרך לעבודה חוקית בתוך ישראל, שם מוגנים העובדים על ידי חוקי העבודה הישראלים, הביא שעור האבטלה הגבוה בשטחים, להורדה בתנאי השכר ולהשלמה של העובדים הפלסטינים בהתנחלויות עם כל שכר שינתן להם. גם שכר של 50-60 ש"ח ליום עבודה של 10 שעות טוב יותר מרעב.

לפי דו"ח של ארגון קו לעובד, שורש הרע הוא התשתית החוקית לזכויות עובדים פלסטינים באזורים אלו: "הפרת זכויות העובדים נעוצה בעיקרה בריבונותו של החוק הירדני בשטחים משנת .1965 דיני העבודה החלים שם מבוססים על החוק הירדני עד 1967, ומאז "הוקפאו", למעט צווים מעטים של המנהל האזרחי, "הריבון המדיני" בימינו כביכול." האבסורד כאן ברור: ישראל בונה התנחלויות, מפקיעה אדמות, מפרה בריש גלי את אמנת ג'נבה האוסרת על שינויים באזור כבוש. אך בכל הקשור לזכויות עובדים היא מותירה על כנה באדיקות מערכת של חוקים ארכאית שגם בירדן כבר אינה תקפה.

תשלום שכר בלתי תקין

אבל הפרת התנאים אינה נוגעת רק לעובדים מהגדה. גם עובדים שהם תושבי ירושלים, כלומר אלו שיש להם תעודות זהות כחולות ונחשבים לעובדים ישראלים לכל דבר, סובלים מאי כיבוד זכויותיהם החוקיות. בנוסף לתנאים הפיסיים הקשים והעדר מינימום של כבוד לעובדים בשטח, גם תלושי השכר שלהם כתובים בשיטה מסובכת המאפשרת לכאורה לפגוע בזכויות העובדים.

תלושי השכר שהועברו לידי עמותת מען מראים כי השכר הכולל שעליו הוסכם בין העובד ובין ההנהלה משולם כשהוא כולל בתוכו זכויות נוספות. כך יוצא שהנהלת המחצבה עומדת בהתחייבותה לשלם לעובד את השכר שנקבע בין הצדדים אך שוללת ממנו באמצעות תשלום זה זכויות נוספות שהיו אמורות להתווסף לשכרו הבסיסי כמו דמי נסיעות, דמי הבראה ושעות נוספות.

בנוסף נרשם לעובדים בתלוש השכר חוב של עשרות ימי חופש שכביכול שולמו להם מעל המכסה המגיעה להם. עובד שיש לו חוב של 60 ימי חופש חייב למעשה למקום העבודה 10-15 אלף ש"ח. כל זאת נעשה בלי שהעובדים קיבלו ימי חופש אלו.

דרך נוספת לגבית כספים מהעובדים היא הטלת קנסות. נהגים של משאיות השייכות למחצבה נקנסים בסכום של 1000 דולר בכל מקרה של תאונה גם כשהיא מתרחשת תוך כדי עבודה, וזאת בניגוד להוראות החוק המחייבות את המעביד לכסות הוצאות על תאונות שנעשו בזמן עבודה. עובדים בשטח נקנסו במאות שקלים בשל גניבת ציוד שלטענתם לא היתה באשמתם. אחד העובדים דיווח על גניבה שהתרחשה בשעות הלילה, שעה שלא היה בעבודה, ולמרות זאת הוא חוייב בתשלום עבורה. בכל המקרים הוטל הקנס כעובדה מוגמרת ללא בירור מוקדם עם העובד ובלא שניתן לו הזדמנות להשמיע את גירסתו לנסיבות המקרה. גביית קנסות מעובדים היא מעשה בלתי חוקי, למעט במקום שבו מתיר ההסכם הקיבוצי את הדבר, וגם אז בתנאים מוגדרים ותוך מתן זכות שימוע לעובד. ברור שבמחצבת סלעית אין הסכם קיבוצי ולכן אסור להנהלה לגבות קנסות כלל.

העדר הסכם קיבוצי בולט בנושא הפנסיה. לרוב העובדים אין קרן פנסיה כלל. לאחדים מהעובדים היותר ותיקים מופרש משכרם סכום של כמה מאות שקלים לביטוח מנהלים (חיסכון בתנאים נחותים מאלה של חיסכון פנסיוני). אלא שמזה פרק זמן קיבלו עובדים אלו הודעות מחברת הביטוח לפיה הפסיקה המחצבה לשלם את הסכומים שהיא אמורה להפריש לקרן. החשש כאן הוא שהביטוח כלל אינו בתוקף, דבר שהופך את הגביה משכרם לעבירה על החוק לכאורה.

העובדים מתארגנים

המצב במחצבת סלעית הגיע בחודשים האחרונים לסף פיצוץ בשל התנהגות גסה ופוגעת של הנהלת המחצבה. בשנים שקדמו היה בעל המחצבה מתייחס לעובדים בצורה אנושית וחיובית. שכרם עלה באופן הדרגתי כל מספר שנים. עובדי משמרות הלילה זכו לתוספות שכר וכלכלה. אלא שמאז מותו והעברת הבעלות לבניו השתנתה התמונה.

בתאריך 27.2 הידרדר המצב והגיע לכלל פיצוץ עקב ביקור של אחד ממנהלי החברה באתר. לפי תלונה ששלח עו"ד מאג'ד אגבריה להנהלת המחצבה בשם העובדים בתאריך 1.3.07 (נוסח ממנה הגיע לסבאר), "הנ"ל (אחד ממנהלי החברה – א.א.) מאיים על העובדים באמצעות אקדח שברשותו, ובאמצעות איומים להכניס למחצבה עבריינים מפוקפקים ל"סדר" את העובדים".

במכתב התגובה ששלחה הנהלת המחצבה (5.3.07), הכחישה ההנהלה את הטענות אך הוסיפה כי "אין כל מקום לאיומים על מי מעובדי החברה". בנוסף נכתב "אין כל צורך לנקוט בכל פעולה נוספת. הנושא יבדק על ידינו ביסודיות. אם לעובדים תהיה בעתיד בעיה כלשהי הם מוזמנים לפעול כמקובל באמצעות מנהל החברה מר יחזקאל".

תגובת ההנהלה שהיה בה אלמנט של התנצלות ונסיגה, יצרה אצל העובדים תחושה של כוח ודחפה אותם לדרוש את הזכויות שנגזלות מהם. מכתב שאותו ניסחו העובדים באופן משותף הועבר לידי מנהל המחצבה ביום 12.3.07 וכלל 9 סעיפים שבהם פורטו תביעות העובדים: שיפור התנאים הפיסיים, מתן תלושי שכר לעובדים הפלסטינים, הפסקת גביית קנסות, הבטחת קרן פנסיה לעובדים, שיפור בשכר ועוד. התגובה של מנהל המחצבה היתה הבטחה לטיפול ודחיות אין סופיות.

לעובדים לא נותרה ברירה אלא לצאת למאבק. מפגש עם נציגי עמותת מען היה שלב טבעי במאבקם של עובדי מחצבת סלעית. בסוף חודש מרץ התכנסו העובדים וביקשו שעמותת מען תארגן אותם, תנהיג את המאבק ותעניק להם ייעוץ משפטי והכוונה. לפי הצעת העמותה השלב הראשון בפעולה היה פניה להנהלה בנסיון להגיע למשא ומתן שיוביל לפתרון הבעיות. אלא שמנהל המחצבה יחזקאל סורוקה, שאיתו ניהל מנכ"ל העמותה משא ומתן טלפוני במשך חודש שלם, סירב בסופו של דבר לקיים פגישה לדיון בזכויות העובדים.

בראשית מאי החליטו העובדים, בתמיכת מען, להחריף את המאבק ולהעביר את המאבק למישור המשפטי והציבורי. בראשית יולי הגיש עו"ד בסאם כרכבי, בשם 42 עובדי המחצבה, תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בירושלים. תביעה זו היא ראשונית ועוסקת בבעיות הכלליות של העובדים ובראשן בעיות הבטיחות ותנאי ההגיינה בעבודה וכן הבטחת ביטוח בריאות תאונות לעובדים הפלסטינים.

תגובת המחצבה:

בתגובה למכתב שהעלה את טענות העובדים (המכתב הופנה על ידי מערכת הירחון אלסבאר שפירסם את המאמר בשפה הערבית ביוני 2007), ענתה הנהלת המחצבה כי הטענות המועלות במכתב מופרכות וחסרות בסיס. במכתב, החתום על ידי מנהל המחצבה יחזקאל סורוקה, הוא מבהיר כי אמצעי הבטיחות באתר הם על פי החוק. בנושא שירותים וחדר אוכל מבהיר כי בחלק העליון של המחצבה (אזור המשרדים) יש מתקן לשירותים ובימים אלו המחצבה בונה שירותים וחדר אוכל גם בחלק התחתון. לגבי אי סדרים בניהול תלושי השכר – ישנה הכחשה גורפת ונטען כי התשלום הוא על פי החוק. גם הטענה על אי העברת כספים לביטוח המנהלים של העובדים מוכחשת. במכתב נטען כי איש מהעובדים במחצבה לא פנה ולא ביקש דבר בהקשר לתביעות העולות ממכתב העיתון ודבר זה מוכיח "כי לטענות אין אחיזה במציאות".