הדובר הערבי (שלא היה) בעצרת המורים

אסף אדיב

עשרות אלפים, אולי מאה אלף, מורים, תלמידים והורים שמילאו את הכיכר בשבת 17.11.07, אינם הקהל הרגיל של הפגנות השמאל: היו שם מורים ותלמידים מכל רחבי הארץ, ובהם גם רבים מהישובים הערבים. אלא שעל הבמה לא היה זכר לנוכחותם של המורים הערבים, ולעובדה שהם מהוים מרכיב חשוב במאבק ואחוז ניכר מבין חברי הארגון. לא היה אף דובר ערבי, אף זמר\ת ערבים, ואפילו לא התייחסות מצידם של ראשי האיגוד לציבור המורים הערבים שהיו בקהל והם שותפים לשביתה.

התייחסות כזו נדרשת לא רק בשל העובדה שמדובר במרכיב חשוב של המאבק, אלא גם משום שמי שרוצה לקדם אג'נדה חברתית חדשה ומדבר על מהפכה חברתית, אינו יכול להשאר אדיש למצוקה הקשה, לעוני, להיעדר התשתיות ולאבטלה בישובים הערבים בישראל, הנובעים ממדיניות אפליה שיטתית של אותן ממשלות שפגעו במורים ובמעמדם.

איגוד מורים דמוקרטי שקורא תגר על סדר העדיפויות של השלטון, אינו יכול גם להישאר אדיש לתופעה של התערבות גסה על ידי השב"כ במערכת החינוך הערבית במינוי מנהלים ושלילת הזכות של מורים שלא הולכים בתלם השלטוני, לעסוק במקצוע או לזכות בקידום.

השותפות של מורים יהודים וערבים נחוצה גם כאשר מחפשים אופק פוליטי למאבק המורים. התמיכה של כל מפלגות השלטון הציוניות בכלכלת השוק החופשי, מותירה את המורים בפני אתגר לא קל: האם לחזור לנאמנות המסורתית של כל אחד מהמורים בבחירה הפוליטית, או להסיק את המסקנות הנדרשות גם בתחום זה.