שביתת המורים
דפוס חדש של מאבק איגוד מקצועי

התמיכה הציבורית הרחבה בשביתת המורים, יצרה רוח גבית למאבק איגוד מקצועי מסוג חדש שמערב את השובתים בפעולה ישירה ברחוב. האוצר נחוש בדעתו לשמור על מסגרת התקציב ולהכניס את המורים לקופסא של ההסכם עם הסתדרות המורים. יש כאן הרבה יותר מענין של יוקרה - השאלה אותה הציבו המורים על סדר היום הציבורי היא שאלת סדר העדיפויות של החברה בישראל.

אסף אדיב

הפגנת המורים הגדולה בתל אביב, שהתקיימה בשבת 17.11.07, הייתה השיא במאבק שנמשך יותר מחודש ברחובות ובצמתים. עשרות אלפי מורים, הורים ותלמידים יוצאים לרחוב ומטביעים במעשיהם דפוס חדש של מאבק איגוד מקצועי. במשך שנים רבות נמנעו עובדים שובתים מיציאה לרחוב וגיוס דעת הקהל לצידם. הרופאים במאבקם הארוך לפני 25 שנה, עלו על אוטובוסים ועברו את הגבול למצרים כדי להימנע מקבלת צווי מניעה. עובדי הנמלים השביתו את העבודה בתחומם, אך לא ליוו מעולם את מאבקם עם פניה לציבור הרחב והסברת הקשר הישיר בין מאבקם המקצועי ובין המציאות החברתית כלכלית הנוגעת לכל אזרח. גם כאשר הכריזה הההסתדרות בשנים האחרונות על שביתות כלליות ושיתקה את התחבורה ואת נמל התעופה, לא לווה המאבק ביציאה מאסיבית לרחוב של אלפי עובדים ותומכיהם.

ארגון המורים העל יסודיים בחר בדרך אחרת. מבדיקה שעשינו עם מורים לא ברור האם הטקטיקה של יציאה לרחובות הייתה פועל יוצא של החלטה מודעת של צמרת הארגון, או פשוט יוזמות מקומיות שהפכו לשיטה. מה שבטוח הוא שהנכונות של אלפי מורים, מנהלי בתי ספר, תלמידים והורים לעמוד בצמתים ולקיים דו שיח מתמשך עם הציבור, מבטאת רוח לוחמת חדשה.

שלמה ויינברג, מורה להיסטוריה וחבר מזכירות ארגון המורים, היטיב לבטא את הרוח ששררה בכיכר בתל אביב שעה שכתב במכתב פתוח לנציג האוצר במו"מ עם המורים, ראש אגף שכר באוצר אלי כהן: "רה"מ, שר האוצר, שרת החינוך ואתה לא שמתם לב ותחת אפכם יצאו מאות אלפי מורים, תלמידים, הורים, סטודנטים לרחובות, לכיכרות... כך, כשישנתם בביטחון של עשירים, נוצקה במדינת ישראל מהפכה חברתית של בעלי ברית עשוקים ונגזלים על ידי הממשלה שאמורה לדאוג להם... במוצאי שבת בכיכר, תקעה המהפכה החברתית את דגל החינוך בלבו של הציבור הישראלי".

מטרת האוצר: הפרטת בתי הספר

תחושת הבטן שהביאה רבים כל כך לתמוך במאבק המורים קשורה למציאות הכלכלית חברתית בישראל בשנים האחרונות. מאז שנת 1985 (תכנית הייצוב), אימצו כל הממשלות את ההפרטה של המשק הציבורי כתרופת פלא לכל חוליי הכלכלה והחברה. הגלובליזציה של ישראל, שלוותה בגידול בתל"ג, עליה ברמת החיים, פתיחות לשווקי חוץ, השקעות של חברות רב לאומיות, יצרה את האשליה של התקדמות כללית שתועיל לכולם. אלא שהמציאות טפחה על פני רואי הורוד. המשק הצומח התברר כמועיל למיעוט קטן שהלך והתעשר על חשבון הרוב הגדול שיציבותו הכלכלית וביטחונו התעסוקתי נפגעו אנושות.

ההתנגדות הציבורית למגמה זו התבטאה כבר לפני מספר שנים בדחיית רפורמת דברת על ידי שני ארגוני המורים. הרפורמה שאותה ניסתה לכפות שרת החינוך הקודמת, לימור לבנת, הייתה כרוכה בהפרטת החינוך הציבורי, והעמקת המעורבות של ההון הפרטי במערכת החינוך. שני ארגוני המורים, הסתדרות המורים וארגון המורים העל יסודיים, דחו את הרפורמה בזמנו במאבק מתואם ואילצו את הממשלה לסגת.

ממשלת אולמרט שהוקמה אחרי בחירות מרץ 2006, התבססה על מפלגות שלא היו שותפות לממשלת שרון – לפיד – נתניהו. בסיס התמיכה הציבורית של עמיר פרץ, ש"ס והגימלאים שחברו לקדימה בממשלה, היה במידה רבה שאט הנפש מהקיצוצים האכזריים של נתניהו בתקציבי הרווחה. התקווה של רבים הייתה, כי ממשלה זו תהיה קשובה יותר לצרכי הציבור, ביחוד על רקע המשך הצמיחה הכלכלית והשיפור במצב הכלכלי.

אלא שלשרת החינוך (עבודה) ושר האוצר (קדימה), הייתה תכנית אחרת. תוך שימוש בפילוג הקיים בין שני ארגוני המורים והתחרות ביניהם, הם פעלו להשגת הסכם עם הסתדרות המורים. הסכם "אופק חדש", שנחתם בסופו של דבר בראשית שנת הלימודים הנוכחית (ספטמבר 2007(, היווה למעשה קבלה של עיקרה של רפורמת דברת. בניגוד למצג השוא של שרת החינוך מבטיח "אופק חדש" תוספות שכר מזעריות, שכן הוא מחייב עליה של ממש במספר שעות העבודה. במקביל, מובילה התכנית לביזור השליטה הציבורית בבתי הספר והפיכת בתי הספר לעסקים עצמאיים, שמשמעותם יותר פערים בין המרכז לפריפריה.

במו"מ המתנהל עם איגוד המורים, חוזרים נציגי האוצר שוב ושוב על התביעה שארגון המורים יקבל על עצמו את ההסכם שהושג עם הסתדרות המורים. שר האוצר רוני בר-און הסביר לידיעות אחרונות את תפיסתו: "אמרתי לרן ארז (יו"ר ארגון המורים), שהתוספת הכספית תהיה רק תמורת רפורמה. המורים חייבים לעבוד יותר. בשום פנים ואופן אי אפשר לשלם תוספת שכר בלי תוספת עבודה. נבנתה רפורמה במערכת החינוך והמורים צריכים לכבד אותה".

על מה נלחמים המורים

הנחישות של האוצר אינה מקרית. המערכת הכלכלית הישראלית פועלת על בסיס הנחת יסוד לפיה הצמיחה והקידמה של המשק, תלויים בעמידה בקריטריונים של מוסדות ההון הבינלאומיים. בפגישות שערך שר האוצר בוושינגטון בכנס השנתי של הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית הוא חזר שוב ושוב על המנטרה "לא תהיה פריצה בתקציב", כדי להוכיח את יציבות הקואליציה של אולמרט.

אלא שמערכת החינוך בישראל סובלת מתת פיתוח בהשוואה לאותן מדינות שבר-און מתיימר להשתייך אליהן. דו"ח של ארגון המדינות המפותחות בעולם (OECD) שפורסם לאחרונה, קבע כי ההשקעה הממשלתית לתלמיד בישראל מהווה כמעט מחצית מההשקעה בארה"ב: ההשקעה בישראל היא 4,278 דולר לתלמיד בשנה, לעומת 7,896 דולר בארה"ב (Ynet, 18.9.07). תלמידי התיכון בישראל לומדים פחות שעות, מצטופפים בכיתות גדולות יותר וגם ההשקעה הממלכתית להשכלה גבוהה ביחס למספר הסטודנטים, התוצר הלאומי וגודל האוכלוסיה מעמיד את ישראל במקום הלפני אחרון.

יתר על כן: על פי ארגון המורים תקציב החינוך קוצץ בחמש השנים האחרונות ב-4.5 מיליארד ש"ח, שהם כ- 285.000 שעות לימוד. פירוש הדבר שלכל תלמיד בתיכון קיצצו 8.5 ש"ש. פחות שנה וחצי של לימודים. למעשה היה כאן קיצוץ רוחבי בכל המקצועות: פחות שעות לאותה כמות חומר לימוד. מזכיר ארגון המורים בכרמל, שלמה ויינברג, הסביר בתשובה לשאלתנו כי התנגדות הסתדרות המורים להסכם "אופק חדש" נובעת בין היתר בגלל סמכויות היתר שהוא מעניק למנהלים, והשבר שהשינוי הזה יצור בין המורים למנהלים עקב האפשרות הקלה שיש למנהל לפיטורי מורים שלהם ותק של עד שנה 15.

מזכיר הארגון באזור המשולש, ג'אזי איוב, אמר בראיון טלפוני כי "אופק חדש" מכניס את דוברת מהחלון, אחרי שסילקנו אותו מהדלת. לפי איוב: "מאבק המורים היום הוא על עתיד החינוך. החינוך הטכנולוגי חוסל, הצפיפות בכיתות בלתי נסבלת ושכר המורים נשחק ומונע קליטת כוחות טובים וצעירים למקצוע ההוראה".

על שאלתנו בדבר השתתפות המורים הערבים בהפגנה הגדולה אמר ג'אזי איוב: "יותר מאלפיים מורים ערבים הגיעו ב-46 אוטובוסים להפגנה. אנו חלק מהמאבק הכולל של המורים היום, שכן מורים יהודים וערבים עומדים יחד בפני אותן בעיות בסיסיות. במגזר הערבי ישנה מצוקה מיוחדת שכן חסרות לנו תשתיות בסיסיות – יש חוסר של 6,000 כיתות לימוד, מעבדות, מתקנים – אך המאבק עכשיו הוא למען סדר יום אחר, שיקח בחשבון את הצרכים של החברה".

סדר יום חדש

ברור שאין אנו עוסקים במאבק של סקטור בודד, אלא בהתמודדות על סדר היום הלאומי. אם תצליח הממשלה לכופף את ארגון המורים, ולשלבו בדרך כלשהי במסגרת הרפורמה שעליה חתמה הסתדרות המורים, פירוש הדבר יהיה עוד צעד לקראת ריסוק המגזר הציבורי ומכירת החיסול של הזכויות והסולידריות החברתית. ברור כשמש, כי הפיצול בין שני ארגוני המורים משחק כאן תפקיד שלילי ומסייע בידי הממשלה להחליש את כוח המיקוח של המורים במאבקם.

בשעת כתיבת מאמר זה, נתקע המו"מ על שרטון בשל סירוב האוצר לדון עם המורים על הקטנת מספר התלמידים בכיתות. טענת האוצר – מספר התלמידים אינה בעיה של המורים ואין מקום לשלב דיון בה במו"מ על הסכם קיבוצי עם ארגון המורים. לפי תפיסת משרד האוצר אין מקום לחתום עוד על הסכמים קיבוציים העוסקים בתנאי השכר של העובדים. במקום אלו צריכים לבוא הסדרים חדשים שמבטיחים שינוי במבנה הבעלות הממשלתית, ביזור וחלוקה לחברות או יחידות, כל זאת במטרה לקדם בסופו של דבר את הפרטת המגזר הציבורי כולו.

המסר כאן הוא חד משמעי: למרות האהדה הגדולה לה זוכים המורים, הם נדרשים על ידי האוצר להצטמצם לדיון בשעות העבודה שלהם ובשכרם. למעשה חותר האוצר להפקיע מידי המורים גם את הזכות לשאת ולתת על דמותה של מערכת החינוך ולנקוט עמדה ביחס להפרטת בתי הספר.

מאידך, במאבקם האמיץ של המורים ובנכונותם לצעוד ברחובות יחד עם תלמידיהם נוצר פוטנציאל של שינוי. אם ישכיל ארגון המורים לממש את הכוח הציבורי שצבר בחודש וחצי של שביתה ובהפגנה המרשימה שארגן ויכפה על האוצר הסכם קיבוצי, שיבטיח שינויים במבנה בתי הספר ותנאי ההוראה בנוסף לשאלות השכר, יהיה בכך משום הישג של ממש.