עסקת פועלים טורקים תמורת טנקים:
רישיון לנצל
מיכל פרידמן

באביב 2003 חשפה העיתונאית רותי סיני עסקה, שנרקמה בין התעשייה הצבאית הישראלית לתעשייה הצבאית הטורקית. טורקיה התחייבה למסור לתע"ש (התעשייה האווירית) פרויקט להשבחת 170 טנקי פטון תמורת סכום משוער של 687 מליון דולר. זוהי עסקת יצוא הנשק הבודדה הגדולה ביותר בתולדות משרד הביטחון, והיא ללא ספק מחזקת את היחסים האסטרטגיים ההדוקים ממילא בין ישראל וטורקיה.

אך, אליה וקוץ בה. מקובל בעסקאות נשק בין מדינות, שהמוכר מפצה את הקונה, באמצעות הסדר רכש גומלין, המכונה OPP SET. במקרה שלפנינו התחייבה ישראל לקנות מן הטורקים סחורות או שירותים בסכום של 800 מיליון דולר, שייפרס על פני 20 שנה. אולם לטורקיה, כמו לרבות ממדינות העולם השלישי, אין מה לייצא לישראל זולת חומרי גלם (מים) וכוח עבודה זול - הסחורה החמה ביותר בשוק הבנייה הישראלי. ישראל אכן התכוונה לרכוש מים מטורקיה בסכום של 50 מליון דולר בשנה. אך בשל התנגדות אנשי משרד האוצר, שטענו כי עלות יבוא המים מטורקיה אינה משתלמת כלכלית, העסקה התעכבה. ישראל עמדה בפני מצב מביך, עד שהופיעה הישועה בדמותה של חברת הבניין הטורקית יילמזלר, שפועלת בישראל מאמצע שנות התשעים. על פי סיני, לחץ רב הופעל על תע"ש ועל גורמים בממשלה מצד אנשי עסקים ישראלים לתגמל את הטורקים באמצעות העסקת פועלי בניין בארץ.

ועדת הכנסת לעובדים זרים דנה בנושא ב-25.11.03. נציגי עמותת מען השתתפו בדיון. נציגי האוצר והפנים האשימו בועדה את משרד רה"מ בכך שההחלטה לייבא פועלים טורקים אושרה על ידו, בלא ידיעתם, כבר בפברואר 2003. לאחר שנתן אריאל שרון את ברכתו לעסקה החשאית, נכנסו, באפריל 2003, 800 עובדים טורקים לישראל. החלטתו של שרון אפשרה לתע"ש וליילמזלר לעקוף את המסלול הרשמי לקבלת היתרי העסקה לעובדים זרים.

זהו צעד ראשון בהתנערותה של הממשלה ממדיניות השמיים הסגורים שהיא עצמה קבעה. מדיניות זו ננקטה בסוף שנת 2002, כאשר ממשלת ישראל הגיעה להכרה, בעקבות לחץ כבד ממשרד האוצר, כי ניתן לספק את הדרישה לכוח אדם בבניין באמצעות מאגר העובדים הזרים הנמצאים כבר בישראל, ובאמצעות כוח העבודה המקומי. בשל כך, החליטה הממשלה על הפסקת הנפקת היתרים לייבוא עובדים חדשים. לפני הכרזת מדיניות השמים הסגורים, קבעה הפרוצדורה הרגילה, כי חברת בנייה אשר זקוקה לעובדים תגיש בקשה ויאושרו לה היתרים (ויזות) על פי צרכיה בפועל. כלומר עליה להוכיח תוך חשיפת מכרזים, תכניות בנייה וכו', מהו מספר הפועלים לו היא זקוקה. לא זו בלבד שחברת יילמזלר קיבלה 800 עובדים בניגוד למדיניות השמים הסגורים, היא אף לא נדרשה למלא אחר הליכי האישור הרגילים.

באותו דיון בועדת הכנסת, התייחס יו"ר הועדה ח"כ רן כהן לסוגיה. כהן שאל את נציגי תע"ש האם מדובר ב-800 עובדים בלבד. האחראית על עסקאות הגומלין בתע"ש, טלי פרידמן, הבהירה כי 800 עובדים אינם מספיקים וכי על מנת לעמוד בתנאי העסקה, תהיה ישראל חייבת לייבא אלפי עובדים נוספים. בחישוב פשוט שעשינו הגענו לתחשיב הבא: ישראל מתבקשת להכניס למשק הטורקי 40 מליון דולר לשנה במשך עשרים שנה. אם משכורתו השנתית של פועל טורקי בישראל מגיעה ל-8,400 דולר, תצטרך ישראל להעסיק מדי שנה 4,600 פועלי בניין טורקים על מנת לעמוד בהתחייבויותיה.

הבעיה היא, שטורקיה עלולה להוות תקדים: מדינות כהודו וסין בוודאי יעמדו גם הן בתור. באופן לא מפתיע, יום לאחר הדיון בוועדת הכנסת הופיע בהארץ מאמר שכותרתו: "לשר החוץ המונגולי יש בקשה קטנה: מכסה של עובדים זרים" (דליה שחורי, הארץ, 26.11.03). כך, הפך ייבוא העובדים הזרים, שנועד לכאורה לפתור מחסור אמיתי בכוח אדם, למטרה בפני עצמה. וכך, יוצרים אינטרסים כלכליים, המסתכמים במיליונים רבים, מצב בו אין גבול למספר העובדים שייובאו לכאן, גם אם המשמעות היא השארת העובדים המקומיים - ובמקרה שלנו פועלים ערבים ופלסטינים מהשטחים - במעגל האבטלה.

ליילמזלר יש חוקים משלה

להסדר החשאי הזה, צד נוסף, חשאי לא פחות. כאשר בודקים את חברת יילמזלר, בעלת רשיון היבוא, מתגלה קופת שרצים לא קטנה. עמותת מען הגישה לועדת הכנסת לעובדים זרים מסמך ובו האשמות חמורות ביותר כנגד החברה. המסמך מבוסס על עדויות עובדים טורקים, שהגיעו למשרדי העמותה (ראו מסגרת). מן העדויות עולה כי החברה הפרה את זכויות עובדיה במספר תחומים:

א. העובדים מקבלים את שכרם ללא תלוש שכר וללא כל אסמכתא המאשרת כמה שעות עבדו. שכרם משולם בטורקיה, ישירות לחשבון הבנק שלהם, דבר המקשה עליהם לעקוב אחר הסכום המדויק ששולם להם. כמו כן, קיים עיכוב שיטתי של חודשיים בתשלום השכר. פעולה בלתי חוקית זו של הלנת שכר, מטרתה ליצור מציאות שבה העובד הנו למעשה שבוי של החברה.

ב. החברה עוברת על חוק שכר המינימום, ובוודאי שאינה מקיימת את ההסכמים הקיבוציים של ענף הבניין, החלים גם על עובדים זרים. לפי חישוב שערכנו, מקבלים העובדים 2.5-3.0 דולר לשעה, כלומר, 12-15 ₪ לשעה.

ג. החברה מחזיקה בדרכוני העובדים, ומותירה בידיהם רק צילום של הדרכון שלהם. זוהי עבירה על החוק האוסר על החברה להפקיע את דרכוניהם של העובדים.

ד. תנאי מגורים בהם שוכנו העובדים אינם עומדים בדרישות החוק להעסקת עובדים זרים.

על פי סיגל רוזן מ"המוקד לסיוע לעובדים זרים", כבר בשנת 99 הוגשו למשרד התמ"ת (התעשיה המסחר והתעסוקה) תלונות כנגד החברה בגין עבירות שונות. בתגובה להאשמות עמותת מען, טענו נציגי תע"ש בועדה כי לחברת ייזמלזר נערכו בדיקות קפדניות, הן ע"י תע"ש עצמה והן ע"י השלטונות הטורקיים. כמו כן טענו, כי שלטונות טורקיה ערכו ביקורת על החברה, שכללה ביקור בישראל, והוציאו דו"ח המעיד על שביעות רצונם מהעסקה. כיצד יתכן מצב בו חברה, שקיימות נגדה תלונות כה חמורות, זוכה ברישיון המעניק לה את הזכות לחזור על אותן עברות שוב?

מהמסמך שהגישה עמותת מען לכנסת, עולה כי לחברת יילמזלר יש זכות יתר נוספת. בשל תלונות של ארגונים לזכויות אדם, כנגד כבילת עובדים זרים למעסיק באמצעות דרכונם, נערך בראשית 2003 שינוי בחוק הכבילה. על פי החוק החדש, רשאי עובד שברח ממעסיקו להיות מועסק אצל מעסיק אחר, אשר מבקש את הויזה שלו במשרד הפנים. כך יכול העובד לשמור על מעמדו החוקי, ולא להיות כבול למעסיק המנצל אותו. אלא שעמותת מען גילתה כי חוק זה אינו חל על חברת יילמזלר. מעדותו של ד. (השם המלא שמור במערכת), אשר ביקש לסייע לעובדים שברחו מחברת יילמזלר להיקלט בחברת בניה אחרת, עולה כי מחברת יילמזלר אי אפשר לברוח:

"אני עובד בחברה אחרת ומצב העובדים הטורקים בישראל מוכר לי היטב. כאשר הגיעו אלי העובדים שעזבו את חברת יילמזלר הצעתי להם לפנות לקונסוליה הטורקית על מנת להוציא דרכונים חדשים, וסייעתי להם ליצור קשר עם חברת בנין אחרת כדי שתוציא להם ויזה. אלא שגם לאחר שהדרכונים החדשים היו בידיהם, הסתבר שאין אפשרות להוציא ויזה חדשה לעובדים שהיו בחברת יילמזלר. במשרד הפנים בחיפה אמר לי הפקיד, לאחר שהתקשר בטלפון למשרד הראשי בנתב"ג, שהעובדים של יילמזלר באו בויזה מיוחדת, ולכן האופציות העומדות בפניהם הן או להמשיך לעבוד בחברה או לחזור לטורקיה.

היחס המיוחד לו זוכה חברת יילמזלר בישראל מתבטא גם בכך, שבעוד חברות אחרות מחויבות בתשלום קנסות כבדים על הפקעת דרכוני עובדים, מחזיקה חברת יילמזלר את הדרכונים במשרדיה ולא נענשת על כך. כאשר יחידת הפיקוח תופסת עובדים, שבידם רק צילום של הדרכון, מסדירים מנהלי החברה את העניין והתיק נסגר".

עוד לא יבש הדיו על החלטת ממשלת ישראל לסגור את השמיים ולצמצם את מספר העובדים הזרים בישראל, וכבר מצטברות עדויות לכך שהחלטה זו אינה שווה את הנייר עליו היא כתובה. מטרת ההחלטה הייתה ליצור את התנאים לחזרתם של פועלי הבניין המקומיים (הערבים) למקומות העבודה מהם נפלטו בעשור האחרון. אלא שלא זו בלבד שהממשלה אינה עושה דבר על מנת לעודד את העובדים הישראלים לחזור לעבוד, היא אף מנהלת את שוק עבודת הבניין כמאפיה ממלכתית. בעודה מגרשת, באמצעות משטרת ההגירה, אלפי עובדים זרים "בלתי חוקיים", באופן ברוטלי ואכזרי, מכינה ממשלת ישראל את הקרקע לכניסתם של אלפי עבדים "חוקיים" חדשים.

הערה: עם סגירת הגליון התפרסם בהארץ כי ממשלת ישראל החליטה לאשר את עסקת רכישת המים מטורקיה. ישראל אמורה לרכוש מטורקיה מים בעלות של כ-50 מיליון דולר בעשרים השנים הקרובות וחלק מהעלויות יקוזזו (עמירם כהן, הארץ כלכלה, 6.1.04). אלון ליאל, מנכ"ל משרד החוץ לשעבר ויו"ר מועצת העסקים ישראל טורקיה בהווה, טוען במאמר שבעסקה יש מרכיב גבוה של רכש גומלין, והיא תוכל למנוע את הצורך ביבוא פועלים טורקים המעורר ביקורת בישראל.

*****כאשר ביקשנו את תגובת חברת יילמזלר למתואר כאן, נתקלנו בקשיים לאתרה. כל מספרי הטלפון הרשומים על שמה מנותקים. כשהצלחנו לבסוף להגיע לטלפון הסלולרי של מנכ"ל החברה אחמד אריק, נאמר לנו ע"י נציגו, נסים גיוס, כי דובר החברה בחו"ל כעת והוא מוותר על זכותה של החברה להגיב על הנאמר בכתבה זו. כל זה מחזק את התחושה שחברה זו אינה חברה מסודרת, וכי היא מתנהגת כמי שאינה חייבת לתת דין וחשבון על מעשיה.

הפרת זכויות עובדים בחברת יילמזלר

חיתאם נעאמנה

להלן חלק מעדויות העובדים, שהגיעו במסגרת העסקה 'עובדים תמורת טנקים' והיו מועסקים בחברת יילמזלר. לבקשתם, אנו נמנעים מלפרסם את שמותיהם או פרטים נוספים שעלולים לסייע בזיהויים:

א: פניתי לחברת יילמזלר בטורקיה כאשר שמעתי שיש אפשרות לעבוד בישראל. החתימו את חבריי ואותי על שטרות חוב בהם לא נקבע כל סכום, ולאחר שעברנו את הפרוצדורה הרגילה עלינו על המטוס והגענו לישראל. הסכמתי לבוא לעבוד בישראל לאחר שהובטח לנו, בפני כל העובדים, ששכרו של כל עובד יהיה לפחות 700 דולר בחודש, וכי במידה ונהיה מוכנים לעבוד שעות נוספות יגיע שכרנו ל – 1000-1200 דולר בחודש. כאשר הגענו לישראל החתימו אותנו בנמל התעופה על ניירות בשפה העברית שאינני יודע מה היה כתוב בהם. חתמתי עליהם רק בגלל שהיה לחץ ולא רציתי לעשות בעיות.

בחודשיים הראשונים לא שילמו לנו שכר כלל, למעט 500 ₪ להוצאות שוטפות, וזה נכון לגבי כל העובדים בחברה. רק כעבור חודשיים הודיעה לי אשתי הנמצאת בטורקיה, כי לראשונה הוכנסו לחשבון הבנק שלי 518 דולר. בחודש שלאחר מכן קיבלתי סכום דומה. בנוסף ל- 500 ₪ שקיבלתי ביד הגיע הסכום ל- 600-650 דולר, עבור חודש עבודה בן 250 שעות לפחות. אנו עובדים 10 שעות ביום, שישה ימים בשבוע, ולפעמים גם עובדים בשבתות. את הכסף קיבלתי ללא כל נייר מצורף – רק חתמתי על נייר של האחראי, המאשר את הסכום שקיבלתי. אין לי כל דרך לדעת כמה שעות רשמו לי ואני מרגיש שמזייפים את רישום של שעות העבודה.

ב: אני הגעתי בקבוצה אחרת. ההליך של הקליטה והבטחות השכר היו דומות. כאשר הגענו לשטח הסתבר לנו כי אין כל סידור מגורים אנושי. גרנו 8 עובדים בקונטיינר אחד, ליד האתר. לא היו מים חמים וגם השירותים היו בלתי אנושיים. האוכל שסיפקו לנו היה דל וחוזר על עצמו – בבוקר לחם, גבינה וריבה ובערב תפוחי אדמה, שעועית ואורז. הגרוע מכל היה היחס של המנהלים והמפקחים. בשעה 4:30 בבוקר הייתה השכמה לכל העובדים, כדי שנגיע לאתר בשעה 6:00. המפקח דרש מהעובדים להיות במקום המגורים כל יום בשעה 22:00, כולל בימים שישי ושבת. התירו לנו לראות טלוויזיה רק בין השעות 21.00 ל- 22.00, וגם אז קבע המפקח באיזו תכנית נצפה. בשעה 22:00 הוא היה מכבה את הטלוויזיה ומכריח אותנו לכבות את האור וללכת לישון, כאילו היינו בכלא.

ג: אני עובד יחד עם ב. לפי הרגשתי היחס בזמן העבודה הוא המשפיל והגרוע ביותר. אנחנו עובדים בקרמיקה וכידוע בעבודה זו יש תמיד בעל מקצוע ולידו עוזר שמביא לו חומרים ומסייע בידו. אותנו מכריחים לעבוד לבד – ללא סיוע. המשגיח אוסר עלינו לעשן בעבודה או לדבר בטלפון נייד. עובד שנתפס - מורידים לו שעת עבודה. בשל העיכוב בתשלום השכר, וכן משום שהשכר היה נמוך בהרבה ממה שהבטיחו ובנוסף לכך היחס המדכא והמשפיל לא זכינו, החלטנו לעזוב את החברה. הבעיה היא שהדרכונים שלנו נמצאים במשרדי החברה. אנחנו מסתובבים ללא דרכון. בכל רגע המשטרה יכולה לתפוס אותנו ולהכניס אותנו לכלא ואנו נאלצים לברוח ממקום למקום.

מען מאחדת פועלים מקומיים ומהגרים

פועלי מען ופועלים טורקים, עובדים יחד באתר בבניה של חברת סולל בונה. הם יצרו יחסי סולידריות ושיתוף פעולה על הפיגומים. הפועלים המאורגנים מען זוכים לשכר המעוגן בהסכמים הקיבוציים. הפועלים הטורקים, בניגוד לקבוצות מהגרים אחרות, נאבקים לקבל שכר מינימום של 25 שקל לשעה. סולידריות בין פועלים הוא העיקרון המנחה את מען בפעולתה. כדי לשמור על עמדה מאוחדת מול המעסיקים, ולא לאפשר להם להוריד את שכר העבודה, חייבים כל הפועלים לעבוד בשכר המעוגן בחוק המקומי.