בעקבות דוח ברוקדייל על תוכנית ויסקונסין
מה מסתתר מאחורי הנתונים העלובים

אסמא אגבארייה

ויסקונסין חוזרת לכותרות בזכות דוחות שמתפרסמים לאחרונה. דוח מיוחד של מבקר המדינה גילה שורה של ליקויים ופגמים, ובהם היערכות לקויה של המדינה לתוכנית, והעובדה המרה כי לא היתה התחשבות מספקת במשתתפים הסובלים ממוגבלויות. ימים ספורים לפני כן, התפרסם דוח ברוקדייל שבחן גם הוא את התוכנית, בצל הנסיונות לעצב את עתידה.

שר התמ"ת, אלי ישי, הכריז מספר פעמים על כוונתו לבטל את התוכנית והציע תוכנית חלופית שתפטור בני ה-45 ומעלה מהשתתפות בה. אך משרד האוצר מתבצר בעמדתו להמשיך את התוכנית במתכונתה הנוכחית עם תיקונים קלים, שלטענתו יישומם כבר החל. אך בעוד שני הצדדים מתקוטטים על הסעיפים הקטנים, על העיקר הם מסכימים: הפרטת שרות התעסוקה, והרחבת התוכנית לכלל הארץ. לא כניסיון, אלא כדרך חיים.

דוח ברוקדייל לו כולם ציפו, היה אמור להכריע את הכף. הדוח הוכן על ידי מכון ברוקדייל והמוסד לביטוח הלאומי, מתוקף חוק מהל"ב עצמו. המחקר נערך בארבעת המרכזים בהם מבוצעת התוכנית: נצרת, חדרה, ירושלים, אשקלון-שדרות, בין אוגוסט 2005 ונובמבר 2006, והתבסס על השוואה למחקר מקביל בשירות התעסוקה באותם אזורים.

אולם, הדוח לא הכריע את הכף, משום שהנתונים לא מעידים על הצלחה חד משמעית של התוכנית. אין אנו מתיימרים להיות ניטרליים בויכוח הזה כמובן, אך נשתדל להיות אובייקטיבים בניתוחו בהסתמך על הנתונים שמספק הדוח עצמו, ועל ידיעותינו הרבות שנצברו במהלך עבודתנו בשטח החל מיומה הראשון של התוכנית.

הנתונים היבשים

המחקר מראה שתוכנית מהל"ב הביאה לשיפור במצבם של 21% מהמשתתפים בה, בעוד שהאחוז המקביל בשרות התעסוקה עמד על 5% בלבד. המספר 21% כולל 13% משתתפים שהיו מחוסרי עבודה והשתלבו בעבודה, ועוד 8% שהרחיבו את היקף עבודתם. אחוז ההעסקה לאחר 15 חודשים במסגרת תוכנית מהל"ב עלה ב-13%, ואילו בשרות התעסוקה עלה ב-1% בלבד.

אך שימו לב לנתון המעניין הבא: האחוז של מי שהפסיקו לקבל דמי הבטחת הכנסה אחרי 15 חודשים הגיע ל-47% במסגרת מהל"ב, לעומת 20% בשרות התעסוקה. חלק מהאנשים האלה עברו לקבל קצבות אחרות כגון נכות כללית או זקנה, וחלק התחילו להתפרנס מעבודה, וחלק שלישי, שמגיע ל-13%, פשוט נותרו ללא כל מקור הכנסה, לא מקצבה ולא מעבודה.

החיים מאחורי הנתונים

הכלב קבור בביטוי "יצאו ממעגל מקבלי הבטחת ההכנסה". אותם 47% הם המטרה העיקרית של התוכנית הממשלתית: לחסוך בתשלומי קצבות הבטחת ההכנסה שהתנפחו למימדי ענק (157 אלף משפחות בארץ כולה). ההשוואה שמראה ששרות התעסוקה הצליח להתפטר "רק" מ20%, מחזקת את טענת האוצר שהפרטה היא הפתרון היעיל ביותר לעשות זאת. ומכאן, שתוכנית מהל"ב צריכה להמשיך לפעול וביתר שאת.

אך לא הדוח, וגם לא המדינה, נותנים את הדעת על אותם 13% שנותרו ללא מקור הכנסה, ולא שואלים את השאלה הפשוטה והמרה: מה עלה בגורלם? המספר הזה שווה ל-1530 משפחות במדינת ישראל שנהיו עניות, ונזכיר זה רק בתקופה הניסוי. בכל מקרה, מחברי הדוח מבטיחים לספר לנו את המשך הסיפור באוגוסט. אך הממשלה אינה מחכה לנתונים הנוספים. היא רוצה להכריע את גורל התוכנית כבר עכשיו, בטענה שהחוזים שלה עם מפעילי התוכנית מסתיימים ב-31.7.07.

13% מהמשתתפים השתלבו בעבודה. זה כל מה שהצליחו ארבע חברות ענק בינלאומיות, להשיג עבורנו, אחרי 15 חודשים של ניסוי, לאחר שהמדינה שפכה על התוכנית מיליונים של שקלים (כ-170 מיליון ₪ לשנה), ולמרות המערך הפקידותי האדיר שיצרו לצורך ישום התוכנית. אחוז עלוב בהחלט.

המספר הזה נראה עוד יותר עלוב כאשר לוקחים בחשבון את המערך הלוגיסטי שמפעילי התוכנית סיפקו למשתתפים על מנת לסייע בקליטתם לעבודה, כגון הסעות למקומות העבודה ומימון, גם אם זעום, למטפלות ומעונות יום.

הדוח גם לא מעביר שבריר של אינפורמציה לגבי סוג, היקף ותנאי העבודות אליהן נשלחו אותם 13%. אך אנו יודעים שחיכה להם שוק עבודה רווי עובדים מנוצלים, שבו שכר מינימום הפך לשכר מקסימום, חוסר קביעות במקום העבודה הפכה לערך, והעסקה בשעות נוספות ללא תשלום וללא תנאים סוציאליים הפכה תופעה רווחת.

עמותת מען הגישה עררים ותלונות רבות לחברות ולמנהלת מהל"ב על עבודות בתנאי העסקה פוגעניים אליהן נשלחו משתתפים. חלקם נדרשו לעבוד גם 12 שעות ביום. אחדים שפחדו להתלונן נשרו מהתוכנית. פועלות שנשלחו לעבוד במפעל עוף בחדרה או בבית שאן, נתבקשו לעבוד 11 שעות תמורת 10 ₪ לשעה. וסיפורים כאלה יש לרוב.

תחרות לא הוגנת

המספרים שסיפקה תוכנית מהל"ב הופכים ל"משמעותיים", רק כאשר משווים אותם לתוצאות של שרות התעסוקה. אך גם זאת רק לכאורה. בעוד שמהל"ב העלתה ב-13% את אחוז ההעסקה, שרות התעסוקה הגיע רק ל-1% באותם האזורים.

ההשוואה לשרות התעסוקה היא בפני עצמה רעיון מצוין לבדיקת יעילות התוכנית. אולם הבעיה היא שהתחרות לא היתה הוגנת. ההשקעה הכספית בשני הגופים אינה שווה. התקציבים הגדולים והפקידות הענפה שניתנה לויסקונסין, לא מתקרבת לסכומים הזעומים ולמספר הפקידים הבודדים שניתנים לכל מרכז של שרות התעסוקה. 30-40 השעות השבועיות שנקבעו למובטלים להתייצב בתוכנית ויסקונסין, רחוקים מאוד מארבע-חמש הדקות השבועיות שמסוגל מספר קטן של פקידים בלשכה להקדיש לאלפי המובטלים שפוקדים את לשכתם.

נתון חשוב אחר בבחינת ההבדל ב"תפוקה" בין חברות מהל"ב לשרות התעסוקה, הוא אלמנט הרווח, והתמריץ העז לעשות כמה שיותר ממנו. צורת התגמול שאיפשרה לחברות להגדיל את רווחיהן ככל שיפחיתו את מספר המשתתפים ברשימת מקבלי הבטחת ההכנסה, והתעלמה מהמרכיב של השמה בעבודה לאורך זמן, עודדה את החברות ללכת על הפתרון הקל והמהיר. החברות לחצו על המשתתפים לקבל כל עבודה בכל תנאי. הן הקשו על המשתתפים, כולל על החולים והמוגבלים ביניהם, וחיפשו כל תירוץ כדי לרשות להם סירובים ולשלול את גמלתם. הן הושיבו את המשתתפים כולל החולים והקשישים בהם 30-40 שעות בשבוע, באפס מעשה, או ביבזו את זמנם בסדנאות סרק זולות ולא מועילות (ראו דוח מקיף בנושא ההכשרה המקצועית הניתנת במסגרת תוכנית מהל"ב שהוציאה עמותת מען). רבים מאלה שנשרו עשו זאת בגלל לחצים מהסוג הזה. לפקידי שרות התעסוקה, אמנם לא היה תמריץ למגר את האבטלה, אך גם לא היה תמריץ להרוויח על גבם של המובטלים.

כישלון מובטח

הדוח מתעלם מההקשר הכלכלי שבתוכו מתנהלת התוכנית. המדינה מתעקשת ביד אחת להכריח מובטלים לעבוד, וביד השניה חוסמת בפניהם את מקומות העבודה על ידי העדפת פועלים זרים זולים יותר, עובדה שגורמת לשחיקת השכר ולהרעה בתנאי העבודה. עובדים מקומיים אינם יכולים להתחרות עם פועלים זרים מנוצלים שמרוויחים שכר זעום (פועל חקלאות תאילנדי בישראל מרוויח 11 ₪ לשעה והוא זמין 24 שעות ביממה במשק). עובדה זו חוסמת בפני פועלות ערביות את העבודה במשקים. כל נסיונותיה של עמותת מען להגיע להסדר עם משרד החקלאות לגייס פועלות ערביות למשקים עלו בתוהו, כשהממשלה החליטה לפני חודשיים לייבא עוד 3000 עובדים תאילנדים.

בשורה התחתונה, הדוח מביא שני מספרים שבעינינו הם העיקריים: אחד נוגע לאחוז המובטלים שמצאו עבודה שעומד על 13%, השני מתייחס לאחוז הנשירה ללא כל מקור הכנסה חלופי, שגם הוא עומד על 13%. בעיניים של מי שאכפת להם המאבק על מיגור האבטלה והעוני, ויצירת מקומות עבודה שיכבדו את בעליהם, הנוסחה היא אחת: 13% (התקדמות) - 13% (נסיגה) = אפס (דריכה במקום).

גם אם יוחלט על הארכת החוזים של מפעילי התוכנית, או על הרחבתה, אין בידה של תוכנית ויסקונסין לפתור את בעית האבטלה והעוני. זאת מהטעם הפשוט שההפרטה שהעמיקה את הפערים המעמדיים בארץ ובעולם, אינה יכולה לספק את הפתרון. האינטרס לעשות רווחים בכל מחיר אינו מתיישב לרוב עם האינטרסים של המובטלים ושל רווחת החברה באופן כללי. לדאוג לתעסוקה הוא יעודה של המדינה כלפי אזרחיה.

אין לשכוח שניפוח קצבאות הבטחת ההכנסה היה חלק ממדיניות פוליטיות, שבאה בין היתר כדי להשקיט ציבור גדול שמקומות העבודה נגזלו ממנו, לטובת העסקת פועלים זרים זולים יותר. היום המדינה החליטה להפסיק את חגיגת תשלומי הקצבה, אולם מבלי להפסיק את חגיגת יבוא הזרים. אם יופסק יבוא הפועלים הזרים, יושקעו משאבים בהכשרת עובדים מקומיים ויאכפו חוקי העבודה, תתאפשר עליה הדרגתית של השכר במשק, ובאופן טבעי יחזרו מובטלים לעבודה, ללא צורך בחברות המפעילות את מהל"ב.

תוכנית ויסקונסין או כל תוכנית חלופית שתתעלם מהצורך לרתום את הסוס לפני העגלה, תוביל לכך שהעגלה תישאר תקועה בבוץ. גם אם מספר מקבלי הבטחת ההכנסה יקטן, העוני יגדל, עם הבדל אחד קטן: איש לא יתעניין בנושרים ובמה עלה בגורלם.

הכותבת היא מנהלת פרוייקט "ויסקונסין-watch", מטעם עמותת מען.